Roman theatre of Plovdivמדריך שמע

ברוכים הבאים לתיאטרון הרומי של פלובדיב. האתר הזה נותר סוד במשך מאות שנים, חבוי מתחת למטרים של אדמה ומבנים מודרניים על מורדות העיר העתיקה. גילויו מחדש היה מקרי לחלוטין. בשנת 1968 התרחשה מפולת קרקע אדירה על צלע הגבעה, שהזיזה את האדמה וחשפה את חלקן העליון של שורות האבן העתיקות. האירוע הבלתי צפוי הזה הצית פרויקט ארכיאולוגי שנמשך עשור. החפירות החלו ברצינות ונמשכו עד שנת 1979, תוך חשיפה קפדנית של מה שמוכר כיום כאחד התיאטראות העתיקים השמורים ביותר בעולם. אתם נמצאים כעת בכניסה הצפונית, נקודת מפגש שבה העיר המודרנית פלובדיב פוגשת את ההריסות המונומנטליות הללו. האופן שבו התיאטרון חצוב באוכף שבין גבעות טקסים וג'מבאז היה יצירת מופת של תכנון עתיק שחזרה לאור רק בסוף המאה ה-20. לפני המפולת, תושבים הלכו ממש מעל שורות המושבים הללו, מבלי לדעת שמתחת לרגליהם נח מתחם רומי שלם. כיום הוא חשוף במלואו, ומשמש כגשר בין העיר העתיקה פיליפופוליס לבין החיים התרבותיים העכשוויים של בולגריה.

Photo: Boukvite · CC BY 3.0

מנקודת תצפית זו, קנה המידה של התיאטרון הרומי הופך לברור. הבנייה של המבנה העצום הזה החלה במאה ה-1 לספירה. עדויות היסטוריות מצביעות על כך שהפרויקט הושלם ככל הנראה בתקופת שלטונו של הקיסר דומיטיאנוס, ששלט בין השנים 81 ל-96 לספירה. בשיאו, התיאטרון היה מוקד של פעילות אזרחית, שתוכנן להכיל 7,000 צופים על גבי יציעי האבן שלו. כדי להכניס זאת לפרופורציה, מדובר היה בחלק משמעותי מאוכלוסיית העיר באותה עת. כיום, התיאטרון ממשיך לארח אירועים מרכזיים, אם כי תקנות בטיחות מודרניות ושימור עבודת האבן העתיקה מגבילים את הקהל לכ-3,500 איש. כשמביטים מטה על אזור הישיבה חצי-המעגלי, ניתן לראות כיצד האדריכלים מיקסמו את המרחב והנראות. השורות יורדות בתלילות לעבר הבמה, מה שמבטיח שגם לאלו שישבו בשורות הרחוקות ביותר הייתה תצפית ברורה על המופעים. עיצוב עמיד זה אפשר למקום לתפקד במשך כמעט אלפיים שנה, תוך מעבר מפורום פוליטי ותרבותי עתיק לבמה מודרנית פעילה, תוך שמירה על צורתו המקורית ופרופורציות מרשימות.

Photo: BrankaVV · CC BY-SA 4.0

ההנדסה שמאחורי המבנה הזה מדגימה את התחכום הרומי. אזור הישיבה חצי-המעגלי, הידוע בשם 'קאביאה', משתרע על קוטר חיצוני של 82 מטרים. במקום לבנות מבנה תומך מאסיבי מהיסוד, האדריכלים הרומיים ניצלו את השיפוע הטבעי של הגבעה. על ידי חציבת השורות ישירות לתוך סלע האם, הם חסכו בחומר ויצרו בסיס יציב. שילוב זה עם הנוף משרת גם מטרה אקוסטית חיונית. הקימור של המושבים וזווית הגבעה פועלים יחד ליצירת אמפיתיאטרון טבעי שבו הקול עובר בבהירות. המסורת גורסת שהאקוסטיקה כה יעילה, עד שלחישה פשוטה על הבמה יכולה להישמע על ידי מי שיושב בשורה האחרונה בראש הגבעה. זה לא היה מקרה משמח; זה היה הישג מחושב בקפידה של הנדסת קול עתיקה, שנועד להקרין את קולות השחקנים והנואמים לכל הקהל ללא צורך בהגברה מודרנית. כשאתם מביטים על פני מרחב האבן, חשבו כיצד הקימורים הגיאומטריים המדויקים הללו אפשרו שיח ציבורי במשך מאות שנים, בהתבסס אך ורק על הפיזיקה של האתר.

Photo: Dina Rogatnykh · CC BY-SA 4.0

התיאטרון פונה דרומה. זו הייתה בחירה מכוונת של האדריכלים לשלב את הסביבה הטבעית בחוויה התיאטרלית. על ידי פנייה לכיוון זה, הצופים זכו לנוף פנורמי של הרי רודופי המרוחקים הנמתחים לאורך האופק. קו הרקיע הטבעי הזה שימש כתפאורת במה חיה, ששינתה את צבעיה וצלליה עם תנועת השמש לאורך היום. רשומות היסטוריות שזוהו באתר מצביעות על מרקוס אולפיוס טראיאנוס, אזרח בולט של פיליפופוליס, כבונה העיקרי של אתר זה. שמו קשור לתקופה שבה העיר שגשגה כבירת פרובינציה תחת שלטון רומי. ההחלטה למסגר את ההרים לא הייתה רק למטרות אסתטיות; היא חיזקה את הקשר בין החיים האזרחיים של העיר לבין הנוף הרחב יותר של מישור תראקיה. ככל שהמופעים התפתחו על הבמה, פסגות ההרים סיפקו רקע גדול ובלתי משתנה שהוסיף תחושת גודל ודרמה לכל מחזה קלאסי. גם היום, כשהשמש מתחילה לשקוע מאחורי הפסגות, התיאטרון מקבל אופי אחר, מה שמוכיח שהמתכננים העתיקים ידעו כיצד למזג אדריכלות עם הנוף.

Photo: MrPanyGoff · CC BY-SA 3.0

היררכיה חברתית הייתה מאפיין מגדיר של החיים הרומיים, וסידורי הישיבה כאן שיקפו את הסדר הנוקשה הזה. אזור הישיבה מחולק ל-28 שורות קונצנטריות, שהופרדו עוד יותר למגזרים נפרדים על ידי גרמי מדרגות אנכיים. חלוקות אלו הבטיחו שמעמדות שונים של אזרחים יישארו נפרדים במהלך התכנסויות ציבוריות. אם תסתכלו על ספסלי האבן ששרדו, אולי תבחינו בכתובות חרוטות על פני השטח. אלו כתובות ביוונית, שהייתה השפה המשותפת של הפרובינציות הרומיות המזרחיות. החריטות הללו אינן גרפיטי; אלו סימונים רשמיים המייעדים אזורים שמורים. חלק מהכתובות מציינות מחוזות עירוניים ספציפיים, בעוד שאחרות מסמנות את הישיבה המועדפת על שופטים או חברי מועצת העיר. ישיבה בשורות התחתונות, הקרובות ביותר לאורקסטרה, הייתה סימן למעמד גבוה וכוח פוליטי. לעומת זאת, הציבור הרחב ואזרחים בעלי השפעה פחותה תפסו את היציעים הגבוהים יותר. תיעוד חרוט באבן זה מספק קשר ישיר למבנה המנהלי של פיליפופוליס העתיקה, ומראה לנו בדיוק כיצד מנהיגי העיר וגופים מנהליים שונים התארגנו בתוך המרחב הציבורי הזה. זה מוכיח שהתיאטרון היה מקום לתצוגה פומבית של דרגה אזרחית ומעמד חברתי.

Laurens R. Krol · CC BY 4.0

במבט על המשטחים הבלויים של שורות המושבים, ניתן להעריך את העבודה הרבה שנדרשה עבור פרויקט כזה. החומר העיקרי ששימש בבנייה הוא שיש בהיר, שהיה מבריק באור השמש בעת התקנתו המקורית. כל מושב ומושב גולף בקפידה מבלוקים כבדים והותאם לצלע ההר. לא היה מדובר רק בהנחת אבנים; הדבר דרש עבודה ידנית מאומצת והנדסה מדויקת כדי להבטיח שכל שורה תעקוב אחר הקימור המדויק של עיצוב התיאטרון. מעל אלפיים שנות חשיפה לפגעי מזג האוויר ריככו את קצוות האבן והעניקו לה מראה חלק ושחוק. אם תבחן את המשטחים האופקיים שבהם ישבו הצופים, אולי תבחין בחריצים קטנים ורדודים. אלו לא היו קישוטים. אלו היו תעלות ניקוז פונקציונליות שנועדו להוביל מי גשמים הרחק מאזורי הישיבה ומטה לכיוון רצפת האורקסטרה. הדבר מנע מהמים להצטבר סביב רגלי הקהל במהלך סופות הגשמים הפתאומיות שלעתים קרובות פוקדות את המישור התראקי. הפרטים הקטנים אך הקריטיים הללו מראים שהבנאים הרומים דאגו לנוחות ולתחזוקה של המתקן באותה מידה שדאגו לקנה המידה המונומנטלי שלו. עמידותן של שורות השיש הללו היא עדות לאומנות עתיקה ואיכותית.

Kyle Taylor · CC BY 2.0

לפני האורקסטרה מתנשא ה-'Scaenae Frons', החזית המורכבת בת שלוש הקומות ששימשה כרקע הקבוע של הבמה. בעת העתיקה, קיר זה היה מעוטר הרבה יותר, מקושט ביער של עמודים ופסלים רבים. מעבר להשפעתו החזותית, קיר הבמה מילא תפקיד טכני קריטי: הוא שימש כמחזיר קול מאסיבי, שהקפיץ את קולות המופיעים חזרה לעבר הקהל ב-'cavea'. הדבר סייע להבטיח שהמילה המדוברת תגיע גם לשורות הגבוהות ביותר של התיאטרון. בתוך הקיר המתנשא הזה ישנם מספר פתחים. אלו היו חיוניים להעלאת דרמות קלאסיות. הדלת המרכזית הגדולה, המכונה 'הדלת המלכותית', הייתה שמורה בדרך כלל לשחקנים הראשיים או לדמויות המייצגות מלוכה. דלתות הצד הקטנות יותר שימשו דמויות משניות או עבור סוגים ספציפיים של כניסות ויציאות שהוגדרו על ידי המוסכמות התיאטרליות. פריסה אדריכלית זו סיפקה מסגרת עקבית לכל הופעה, ואפשרה לקהל להבין מיד את חשיבות הדמות על סמך הדלת שממנה הגיחה. למרות שחלק גדול מהקישוטים העליונים אבד, הקומות התחתונות ששרדו עדיין מעניקות תחושה של קנה המידה האנכי והמורכבות האדריכלית שקידמו את פני צופי התיאטרון בעת העתיקה.

Kyle Taylor · CC BY 2.0

מרכז התיאטרון הוא רצפת האורקסטרה בצורת פרסה, שאורכה בדיוק 26.64 מטרים. בעידן הרומי, זה היה המרחב העיקרי עבור המקהלה ולעתים עבור אורחים מכובדים. כיום, הרצפה העתיקה הזו ממשיכה לארח הופעות. היא משמשת כבמה המרכזית של פסטיבל 'Opera Open', אירוע שנתי המושך מוזיקאים ומופיעים לפלובדיב. צפייה באופרה או בקונצרט מודרני בסביבה זו היא חוויה ייחודית, שכן מערכות תאורה וסאונד עכשוויות משתלבות עם האבן בת אלפיים השנים. רצף השימוש הזה הוא שהופך את האתר לראוי לציון; זהו אינו רק חורבה דוממת, אלא משתתף פעיל בחיי העיר. הפיכת המרחב מפורום אזרחי עתיק למקום מודרני מוביל מדגישה עד כמה המרחבים הציבוריים הרומיים המעוצבים היטב נותרו פונקציונליים גם כיום. בין אם מדובר בטרגדיה קלאסית, בסימפוניה או בקונצרט רוק, הפריסה המקורית של התיאטרון עדיין מספקת קווי ראייה ברורים ואקוסטיקה יוצאת דופן. הוא נותר מיקום מרכזי לאירועי התרבות של פלובדיב, מה שמוכיח שאדריכלות נהדרת לא רק שורדת את הזמן - היא מתפתחת איתו. בעמידה כאן, ניתן להרגיש את הקשר בין הקהל של העבר לזה של ימינו.

Hans Birger Nilsen · CC BY-SA 2.0

העמודים ושברי האדריכלות סביב אזור הבמה הם תוצאה של תהליך שחזור המכונה אנסטילוזיס. טכניקה זו כוללת שימוש בכמה שיותר פיסות אבן מקוריות, החזרתן למיקומן ההיסטורי תוך שימוש בחומרים מודרניים לתמיכה מבנית במקומות שבהם המקור חסר. אם תסתכל מקרוב על העמודים, ניתן לראות את ההבדל בין השיש העתיק והבלוי לבין החלקים המודרניים והחלקים יותר ששימשו להשלמתם. העיצוב עוקב אחר הסדרים האדריכליים הקלאסיים שהיו פופולריים בתקופה הרומית. חלק מהעמודים כוללים כותרות מגוללות מהסדר היוני, בעוד שאחרים מציגים את הגילופים המורכבים דמויי העלים של הסדר הקורינתי. עמודים אלו תומכים בגמלונים משולשים, שפעם היו מלאים בתבליטים. הרכבת החלקים הללו מחדש הייתה כמו פתרון פאזל תלת-ממדי מאבן. המשחזרים היו צריכים להבטיח שהמשקל יחולק בצורה נכונה ושהחזית המשוחזרת תוכל לעמוד בפני פגעי מזג האוויר. מאמץ זה אפשר לנו לראות את התיאטרון לא רק כחורבה שטוחה, אלא כמרחב תלת-ממדי, המעניק תמונה ברורה יותר של הפאר האדריכלי שהגדיר את העיר פיליפופוליס בתקופה הרומית.

Photo: BrankaVV · CC BY-SA 4.0

בתוך המפלסים של חזית הבמה ישנם מספר שקעים או נישות מגולפים. אלו תוכננו להחזיק פסלים, מאפיין נפוץ במבני ציבור רומיים. אחד המראות הבולטים כיום הוא דמות חסרת ראש שעדיין עומדת במקומה. בעת העתיקה, נישות אלו היו מלאות בתוכנית דקורטיבית שלמה שכללה פסלי אלים, קיסרים רומיים, וגיבורים מקומיים או נדיבים. דמויות אלו לא היו רק לקישוט; הן שימשו תזכורת חזותית לסמכות הרומית ולגאווה האזרחית של האוכלוסייה המקומית. על ידי הצבת פסל של קיסר לצד אל, הממשל הרומי חיזק את זכותם של שליטיהם ואת יציבות האימפריה. עבור אזרחי פיליפופוליס, לראות את השופטים המקומיים שלהם זוכים לכבוד באותו מרחב שבו הוצבו דמויות מיתולוגיות, סיפק תחושת המשכיות בתוך העולם הרומי. בעוד שרוב הפסלים המקוריים הוסרו או נהרסו במהלך המאות, הדמויות ששרדו והנישות הריקות עצמן מספרות סיפור של שפה חזותית אבודה. הן מייצגות את שכבת הגימור הסופית של מבנה שנועד להרשים ולחנך את כל מי שנכנס בשעריו.

Photo: BrankaVV · CC BY-SA 4.0