Ayasofyaמדריך שמע

ברוכים הבאים לאיה סופיה, מבנה שהיה עד לעלייתן ונפילתן של אימפריות, וניצב כעדות לשאפתנות ולהנדסה אנושית. בעודכם עומדים לפני המבנה העצום הזה, עיניכם נישאות באופן טבעי אל הכיפה הגדולה. היא מגיעה לגובה של כ-55.6 מטרים, שווה ערך בערך לבניין מודרני בן חמש-עשרה קומות. כאשר הושלמה לראשונה, היא היוותה הישג הנדסי שנראה כמתריס נגד חוקי הפיזיקה, מה שגרם לרבים להאמין שהיא תלויה מן השמיים באמצעות שרשרת זהב. באופן מדהים, המבנה כולו נבנה בתוך חמש שנים ועשרה חודשים בלבד, בין השנים 532 ל-537 לספירה. הפרויקט נוהל על ידי שני מהנדסים דגולים, אנתימיוס מטרלס ואיזידור ממילטוס, שמונו על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. הם ביקשו ליצור קתדרלה שתתעלה על כל מה שנבנה לפניה. תוכלו להבחין גם בארבעת הצריחים הדקים המקיפים את המבנה המרכזי. אלו נוספו הרבה יותר מאוחר, לאחר הכיבוש העות'מאני בשנת 1453. כל צריח מייצג את תרומתם של סולטאנים עות'מאניים שונים, שביקשו לשמר ולהתאים את המבנה לפולחן האסלאמי. במהלך המאות, שימשה איה סופיה כקתדרלה הגדולה בעולם, כמסגד אימפריאלי, כמוזיאון, והיום היא משמשת שוב כמסגד פעיל. היסטוריה מורכבת זו טבועה בכל אבן ובכל קשת שאתם רואים, ומסמנת את זהותה כגשר בין תרבויות ואמונות.

Photo: Stegop · CC BY-SA 4.0

לפני הכניסה למבנה המרכזי, הקדישו רגע להתבונן בשרידי השיש העתיקים הללו. אתר זה לא תמיד אירח את המבנה שאתם רואים היום; למעשה, שתי כנסיות קודמות עמדו ממש כאן. בלוקים ספציפיים אלו, הכוללים תבליט עדין של שנים-עשר טלאים המייצגים את שנים-עשר השליחים, השתייכו לגלגולה השני של הכנסייה. איה סופיה השנייה הזו הוזמנה על ידי הקיסר תאודוסיוס השני והוקדשה בשנת 415 לספירה. עם זאת, כנסייה מוקדמת זו הגיעה לסוף אלים. בשנת 532 לספירה, במהלך מהומות ניקה הידועות לשמצה - תקופה של אי-שקט אזרחי כבד נגד הקיסר יוסטיניאנוס הראשון - המבנה נשרף עד היסוד. במקום להסתפק בתיקון הנזק, יוסטיניאנוס ראה בהרס הזדמנות לבנות משהו הרבה יותר מפואר וקבוע. שרידים אלו התגלו במהלך חפירות במאה ה-20, והם משמשים תזכורת קודרת להיסטוריה הסוערת של האתר. הם הניחו את היסודות לפרויקט הבנייה המאסיבי שבא בעקבותיהם. על ידי הבנה שאתר זה היה עתיק עוד לפני שהכיפה הנוכחית הוקמה, אנו יכולים להעריך טוב יותר את הרצף של חלל קדוש זה ואת הנחישות העצומה של הבנאים הביזנטיים שסירבו להניח לאתר להישאר בהריסותיו.

Photo: Dosseman · CC BY-SA 4.0

בעודכם מתכוננים להיכנס לקודש הקודשים, אתם עוברים דרך 'השער היפה'. דלתות ברונזה כבדות אלו הן העתיקות ביותר בכל המבנה, אם כי הן לא יוצרו במקור עבור אתר זה. מחקרים מצביעים על כך שהן מתוארכות למאה ה-2 לפני הספירה, מה שאומר שהן היו בנות כמה מאות שנים כבר כאשר הכנסייה הנוכחית נבנתה במאה ה-6. הן הובאו לכאן ממקדש עתיק בטרסוס, מקום הולדתו של השליח פאולוס. נוהג זה של 'מיחזור' אלמנטים אדריכליים מאתרים רומיים או יווניים ישנים יותר ידוע בשם ספוליה (Spolia). עבור הקיסרים הביזנטיים, השימוש בחומרים מהעבר הרומי המפואר היה יותר מסתם בחירה מעשית; זו הייתה הצהרה סמלית עוצמתית. על ידי שילוב דלתות עתיקות אלו בקתדרלה החדשה שלהם, הם בנו, פשוטו כמשמעו ובאופן פיגורטיבי, על יסודות העולם הקלאסי. הדלתות מורכבות בעיצובן, וכוללות מוטיבים פרחוניים וגיאומטריים ששרדו בצורה מרשימה למרות חלוף אלפיים שנה. כשאתם מתקרבים, חשבו על מספר האנשים ההיסטוריים, עולי הרגל והמבקרים שעברו דרך פתח זה ממש. שער זה משמש כנקודת המעבר הסופית, המעבירה את המבקר מהעולם החיצוני והחילוני אל האווירה השקטה והקדושה של הנרתקס.

Photo: Dosseman · CC BY-SA 4.0

במבט מקרוב על 'השער היפה', ניתן להבחין במדליונים עגולים המשובצים במסגרת הברונזה. בתוך עיגולים אלו מופיעות מונוגרמות יווניות מורכבות. סמלים אלו אינם רק דקורטיביים; הם מתייחסים לקיסרים ביזנטיים ספציפיים שפיקחו על התקנת דלתות אלו כאן במאה ה-9. באופן ספציפי, הם מציינים את הקיסר תיאופילוס ואת הקיסר מיכאל ה-3, שהיו אחראים להבאת שרידים עתיקים אלו מטרסוס והצבתם בכניסה לכנסייה החשובה ביותר של האימפריה. שימו לב למיומנות הנדרשת כדי לצקת אותיות כה מפורטות לתוך המתכת. פני הברונזה הם בעלי איכות כהה וכבדה, שחוקים במקומות שבהם מיליוני ידיים נגעו בהם במהלך 1,200 השנים האחרונות. דמיינו את טמפרטורת המתכת כנגד כף ידכם — קרה בחורף ואוגרת את חום העיר בקיץ. מונוגרמות אלו שימשו כסוג של מיתוג קיסרי, שהבטיח שכל אדם שנכנס לכנסייה יזכור את השליטים שהגנו על האתר וקישטו אותו. הן מייצגות רגע בזמן שבו האימפריה השיבה לעצמה את מורשתה ואישרה מחדש את כוחה באמצעות שיקום ועיטור המרחבים המקודשים שלה. רמת פירוט זו מזכירה לנו שכל סנטימטר במבנה זה נשקל בקפידה על ידי האמנים והפטרונים שביקשו ליצור מרחב הראוי לאלוהי.

Photo: Gryffindor · Public domain

9th century

ממוקם ישירות מעל השער הקיסרי — הכניסה המרכזית שבעבר הייתה שמורה לקיסר בלבד — נמצא פסיפס מרהיב המתוארך לסוף המאה ה-9 או תחילת המאה ה-10. זוהי אחת מיצירות הפיגורטיביות החשובות הראשונות שרוב המבקרים פוגשים. במרכז יושב ישו פנטוקראטור, 'שליט הכל', על כס מלכות מפואר. הוא מחזיק ספר פתוח, וידו מורמת בתנועת ברכה. משמאל, דמות מוצגת כורעת בקידה עמוקה, או פרוסקינזיס. זהו הקיסר לאון ה-6, הידוע כ'לאון החכם'. דימוי זה הוא שיעור עמוק בהיררכיה השלטונית הביזנטית. בעוד שהקיסר החזיק בסמכות מוחלטת על נתיניו, פסיפס זה הזכיר לו — ולכל מי שנכנס — שהוא נותר משרת עניו של אלוהים. המיקום משמעותי; כאשר הקיסר צעד דרך דלת זו כדי להשתתף בתפילות, הוא עבר מתחת לדימוי זה של כניעתו שלו. הפסיפס עשוי מאלפי קוביות זכוכית ואבן זעירות, הלוכדות את האור מהחלונות הסמוכים ויוצרות אפקט מנצנץ שהופך את הדמויות לכמעט חיות בחלל הפנימי המעומעם. יצירה זו סימנה חזרה לאמנות פיגורטיבית לאחר תקופה ארוכה של איקונוקלאזם, שבה נאסר בתכלית האיסור לתאר דמויות אנושיות בהקשרים דתיים. כאן, העולמות הרוחניים והפוליטיים של ביזנטיון משתלבים בצורה מושלמת.

Byzantinischer Mosaizist des 9. Jahrhunderts · Public domain

במבט אל קמרונות הנרתקס, מקבל את פניכם מרחב עצום של זהב. בניגוד לפסיפסים הפיגורטיביים המאוחרים יותר המתארים קדושים וקיסרים, עיצובים אלו הם בעיקר גיאומטריים. ניתן לראות צלבים מורכבים, גבולות פרחוניים ודפוסים חוזרים העוקבים אחר קימורי התקרה. רבים מעיטורים אלו מתוארכים עד לבנייה המקורית של המבנה במאה ה-6 תחת הקיסר יוסטיניאנוס ה-1. הסיבה לכך שעיצובים ספציפיים אלו שרדו זמן רב כל כך, אפילו דרך התקופה הסוערת של האיקונוקלאזם במאות ה-8 וה-9, היא שהם אינם פיגורטיביים. באותה תקופה, רשויות הדת הורו על השמדת כל אמנות שתיארה פנים אנושיות או אלוהיות, מתוך אמונה שמדובר בסוג של עבודת אלילים. עם זאת, צלבים פשוטים ודפוסים מופשטים נחסכו בדרך כלל. הזהב שאתם רואים אינו רק צבע; הוא נוצר על ידי הנחת שכבה דקה של עלי זהב בין שתי שכבות של זכוכית שקופה, היוצרות את אריחי הפסיפס. טכניקה זו מבטיחה שהזהב לעולם לא יתחמצן וימשיך להחזיר אור, גם באזורים עם תאורה נמוכה. אפקט מנצנץ זה נועד לייצג את אור השמים, ולהפוך את מבנה האבן הכבד למשהו שמרגיש שמימי ואלוהי. כשאתם צועדים מתחת לקמרונות אלו, אתם רואים את אותם דפוסים שבנאי המאה ה-6 ייעדו לעיני המאמינים הראשונים.

Ninara · CC BY 2.0

הכניסה לספינה הראשית היא שיא החוויה בקומת הקרקע. נפח החלל העצום הוא מהמם, ומשתרע על שטח של כ-7,500 מטרים רבועים. תשומת הלב שלכם תימשך מיד אל הכיפה הגדולה, שנראית כאילו היא מרחפת ללא מאמץ מעל הרצפה. אשליה זו נוצרת על ידי שורה של ארבעים חלונות הממוקמים בבסיס הכיפה; כאשר השמש מאירה דרכם, האור מטשטש את התומכות, מה שגורם למבנה המסיבי להיראות כאילו הוא מרחף באוויר. 107 עמודים נושאים את משקלו של הפלא האדריכלי הזה. אם תביטו מקרוב על הגיוון שלהם, אולי תבחינו שהם אינם זהים לחלוטין. רבים מהעמודים הללו הובאו לכאן מאתרים עתיקים אחרים ברחבי האימפריה, בולטים שבהם הם העמודים ממקדש ארטמיס באפסוס, שהיה אחד משבעת פלאי העולם העתיק. באמצעות שימוש באלמנטים מוכנים אלו, הצליחו הבנאים להשלים את הפרויקט בזמן שיא, תוך שהם מעניקים לכנסייה את הוד העת העתיקה הקלאסית. הרצפה שמתחת לכם היא ים עצום של שיש, והאופן שבו האור מסתנן מבעד לחלונות הגבוהים יוצר אווירה שמשתנה ללא הרף. קנה המידה נועד לגרום למבקר להרגיש קטן, תוך הדגשת הוד האלוהות ועוצמת האימפריה שהייתה מסוגלת ליצור חלל כזה. זהו אחד ההישגים האדריכליים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האנושית.

Photo: Sourabh.biswas003 · CC BY-SA 4.0

גבוה מעל הקומה הראשית, בארבעת החלקים המשולשים הנקראים פנדנטיבות התומכים בכיפה, ניתן לראות ארבעה מלאכים מסיביים בעלי שש כנפיים. אלו הם השרפים, הדרגה הגבוהה ביותר של מלאכים, שעל פי האמונה מקיפים את כס האלוהים. במשך מאות שנים, נוכחותם הייתה מוסתרת בחלקה. לאחר שהמבנה הוסב למסגד בשנת 1453, פניהם של מלאכים אלו כוסו בטיח או בכוכבי מתכת מוזהבים, שכן המסורת האסלאמית נמנעת בדרך כלל מתיאור פנים אנושיות במקום תפילה. עם זאת, בשנת 2009, במהלך פרויקט שימור נרחב, נחשפו סוף סוף פניו של אחד המלאכים הללו. תגלית זו חשפה את האמנות הביזנטית יוצאת הדופן שהייתה חבויה במשך למעלה מחמש מאות שנים. הפנים מורכבות מאריחי פסיפס עדינים, המציגים רמה של פירוט והבעה רגשית האופיינית לאמנות ימי הביניים המשובחת ביותר. פניהם של שלושת המלאכים האחרים עדיין מכוסים בכוכבי הזהב מהתקופה העות'מאנית, מה שמספק תזכורת חזותית לזהות הכפולה של המבנה. דמויות אלו משמשות כעוגנים אדריכליים ורוחניים, ומחברות ויזואלית את הכיפה המסיבית לעמודים שמתחת. בעמידה כאן, במבט אל השומרים העתיקים הללו, תוכלו להעריך את ההיסטוריה הרב-שכבתית של איה סופיה - כיצד הביטוי האמנותי של תרבות אחת נשמר, ולא הושמד, על ידי תרבות אחרת, מה שאפשר בסופו של דבר למבקרים מודרניים לחזות בשניהם.

Photo: Dosseman · CC BY-SA 4.0

כשתביטו סביב הקומות העליונות של הספינה, עיניכם בוודאי יפלו על שמונת המדליונים הירוקים העצומים התלויים על הקירות. אלו הן יצירות מופת קליגרפיות, שכל אחת מהן מודדת 7.5 מטרים בקוטר. הם נוספו במהלך שיפוץ גדול באמצע המאה ה-19 בהובלת האדריכלים השוויצרים-איטלקים, האחים פוסאטי. הקליגרפיה נוצרה על ידי קזסקר מוסטפא איזט אפנדי, אחד הקליגרפים המפורסמים ביותר של התקופה העות'מאנית. דיסקים אלו כוללים את שמותיהם של אללה, הנביא מוחמד, ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך - אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי - ושני נכדי הנביא, חסן וחוסיין. הם עשויים מעץ קל כדי להימנע מהפעלת עומס יתר על הקירות, והם בין הדוגמאות הגדולות ביותר לקליגרפיה אסלאמית בעולם. נוכחותם מייצגת את הסינתזה הדתית המגדירה את איה סופיה. במקום להסיר את האלמנטים הביזנטיים הקיימים, בחרו המשמרים העות'מאנים לשלב את הסמלים האסלאמיים הנועזים הללו בחלל. זה יצר דיאלוג ייחודי בין הפסיפסים המוזהבים של העבר הנוצרי לבין הכתב הקצבי והזורם של המסורת האסלאמית. מדליונים אלו אינם רק סמלים דתיים; הם חלק מרכזי בזהות החזותית של המבנה, המדגימים כיצד שפות אמנותיות שונות יכולות להתקיים יחד בתוך חלל אחד מפואר.

Allie_Caulfield · CC BY 2.0

משני צידי הכניסה בתוך הספינה הראשית ניצבים שני כדים עצומים, שכל אחד מהם גולף מבלוק אחד ענק של אלבסטר הלניסטי. אלו הם כדי הטהרה, והמסע שלהם למקום הזה מרשים לא פחות מגודלם. הם הובאו לאיה סופיה מהעיר העתיקה פרגמון על ידי הסולטאן מוראד השלישי בסוף המאה ה-16. פרגמון הייתה מרכז גדול של העולם ההלניסטי, וכדים אלו שימשו ככל הנראה לאחסון או למטרות פולחניות במקדש עתיק זמן רב לפני שהגיעו לאיסטנבול. לאחר שהוצבו כאן, הם מילאו תפקיד מעשי בחיי המסגד: הם שימשו לטהרה פולחנית, או 'וודו', וסיפקו מים למתפללים לפני תחילת תפילתם. לאבן יש איכות שקופה למחצה, והמשטחים החלקים והמעוגלים הם עדות למיומנותם של חוצבי האבן העתיקים שרוקנו אותם בדיוק מדהים. כדים אלו הם עדים אילמים למעבר שעבר המקום. הם נוצרו בעולם פגאני, התגלו מחדש על ידי סולטאן מוסלמי, והוצבו בתוך מבנה שהיה פעם קתדרלה נוצרית. כיום, הם עומדים כתזכורת אלגנטית ליכולתו של המבנה לספוג ולאמץ מחדש את אוצרות העבר המשובחים ביותר, ללא קשר למקורם.

Ray Swi-hymn from Sijhih-Taipei, Taiwan · CC BY-SA 2.0