Teatro alla Scalaמדריך שמע

ברוכים הבאים לתיאטרו אלה סקאלה, הנחשב לבית האופרה המוביל בעולם. המבנה הניאו-קלאסי הזה תוכנן על ידי האדריכל ג'וזפה פיארמריני והושלם בשנת 1778. הוא הוזמן כדי להחליף את התיאטרו רג'ו דוקאלה הקודם, שנהרס בשריפה. כשמביטים בחזית, ניתן לראות עיצוב המעדיף איפוק ואלגנטיות על פני קישוטים מוגזמים. מאפיין פונקציונלי מרכזי הוא הפורטיקו בעל שלוש הקשתות בבסיס המבנה. פיארמריני תכנן אלמנט זה כדי לאפשר לכרכרות רתומות לסוסים להוריד אורחים תחת מחסה, ובכך להגן על האליטה מפני הגשם המילאנזי בעת כניסתם לתיאטרון. שורות החלונות והגמלונים המאוזנים מעל הפורטיקו משקפים את האסתטיקה הרציונליסטית של התקופה, ומסמנים את המעבר מסגנון הבארוק המורכב לגישה קלאסית וממושמעת יותר. מאז חנוכתו עם האופרה 'אירופה המוכרת' של סליירי, חזית זו עומדת כשער להיסטוריה המוזיקלית, ומזמינה דורות של אמנים וצופים לחלל המוקדש למצוינות אמנותית.

John Picken · CC BY 2.0

הכניסה מהרחוב מובילה אתכם אל הפואייה הראשי, חלל המשמש כמעבר בין העולם היומיומי לבין פנים התיאטרון. אזור זה הוא הרבה יותר מאולם כניסה; הוא מהווה מוקד חברתי חיוני לאליטה המילאנזית. ניתן לראות כאן דפוס קצבי של עמודי שיש התומכים בתקרה, ויוצרים תחושה של פאר קלאסי המשקף את האדריכלות החיצונית. נברשות קריסטל עצומות תלויות מלמעלה ומטילות אור על הרצפות והקירות המעוטרים. פואייה זה הוא מוקד העניינים בכל שנה ב-7 בדצמבר, יום חגו של סנט אמברוז, הקדוש הפטרון של מילאנו. תאריך זה מציין את ערב הפתיחה המסורתי של עונת האופרה, שנותר האירוע התרבותי היוקרתי והמצופה ביותר בעיר. באותו לילה, מובילי דעת קהל מעולמות האופנה והפוליטיקה מתכנסים כאן, וממשיכים מסורת שראתה את הפואייה משמש כבמה לחברה הגבוהה במשך מאות שנים. החללים הסובבים מארחים לעיתים קרובות תערוכות המקשרות בין ההיסטוריה של התיאטרון להווה שלו.

Bjørn Giesenbauer from Aarhus, Denmark · CC BY-SA 2.0

הדמות המיוצגת כאן היא ג'וזפה ורדי, המלחין המגדיר את מהות האופרה האיטלקית. מערכת היחסים שלו עם לה סקאלה הייתה ארוכה ומורכבת מאוד, רצופה בניצחונות אגדיים ותקופות של גלות מרצון. שימו לב לתנוחת הפסל, שבה ורדי אוחז בתווים, רגע שתופס אותו בריכוז יצירתי. פריצת הדרך הגדולה הראשונה שלו התרחשה כאן בשנת 1842 עם הבכורה של 'נבוקו'. באותה תקופה, איטליה טרם הייתה אומה מאוחדת, והנושאים של כמיהה למולדת במוזיקה של ורדי הדהדו בעוצמה כזו בקרב הציבור, עד שהוא הפך לסמל של הריסורג'ימנטו, התנועה לעצמאות איטליה. בעוד שהקריירה שלו הובילה אותו לכל רחבי אירופה, לה סקאלה נותרה ביתו הרוחני. גם כאשר סירב לאפשר לתיאטרון להפיק את יצירותיו במשך מספר שנים בשל מחלוקות על איכות ההפקה, חזרתו תמיד סימנה אירוע משמעותי. פסל זה משמש תזכורת לאדם שהמוזיקה שלו העניקה קול לשאיפות הפוליטיות והתרבותיות של אומה שלמה.

Francesco Barzaghi - Incisore: Ettore Ximenes · Public domain

כניסה לאחד מהתאים הפרטיים הללו מציעה זווית ראייה ייחודית על החיים החברתיים ההיסטוריים של התיאטרון. הקירות מכוסים בבד דמשק אדום ייחודי, סימן היכר של עיצוב הפנים. במאות ה-18 וה-19, תאים אלו לא היו רק מושבים להופעת ערב; הם היו רכוש פרטי בבעלות משפחות עשירות. חללים אלו תפקדו כחדרי מגורים קטנים שבהם משפחות אירחו אורחים, סעדו ואף שיחקו בקלפים לאורך כל הלילה. הופעת האופרה על הבמה שימשה לעיתים קרובות רק כרקע לדרמה החברתית שהתחוללה בתוך התאים עצמם. ניתן היה לסגור וילונות לפרטיות, מה שהפך כל תא לעולם מבודד משלו. סידור זה שיקף את ההיררכיה החברתית הנוקשה של התקופה, שבה לראות ולהיראות היה חשוב לא פחות מהמוזיקה. כיום, בעוד שהבעלות השתנתה, האווירה נותרה בעינה. תאים אלו עדיין מספקים סביבה אינטימית המנוגדת לקנה המידה הגדול של האולם, ומשמרים פריסה שתוכננה לענות על הצרכים החברתיים המורכבים של החברה הגבוהה במילאנו.

Photo: Denisez77 · CC BY-SA 4.0

אם תפנו את מבטכם לעבר התקרה, תראו את הנברשת המרכזית של התיאטרון, מתקן עצום המכיל 383 נורות חשמל בודדות. הפריט שאתם רואים כיום הוא למעשה שחזור. הנברשת המקורית מהמאה ה-19 נהרסה במהלך הפצצות בעלות הברית על מילאנו בשנת 1943, שהותירו חלק גדול מהתיאטרון בהריסות. לאחר המלחמה, התיאטרון נבנה מחדש תחת הפילוסופיה הנוקשה של 'כפי שהיה, היכן שהיה'. המשמעות היא שאומנים עבדו בקפדנות כדי לשחזר את עיטורי הגבס העדינים ואת מתקן הקריסטל המורכב כדי שיתאימו בדיוק לעיצובים המקוריים. האור מהנברשת הזו מאיר את המוטיבים הדקורטיביים של התקרה, המוקרנים החוצה מהמרכז. היא משמשת כנקודת מוקד עבור האולם, ומסמלת את שיקום החיים התרבותיים של מילאנו לאחר הרס המלחמה. המחויבות לדיוק היסטורי בשחזורה הבטיחה שהחוויה הוויזואלית המפוארת של תיאטרון המאה ה-18 תישמר עבור הקהל המודרני, תוך שמירה על האלגנטיות הקלאסית שפיארמריני חזה במקור עבור החלל.

Photo: Zairon · CC BY-SA 4.0

הברק האדריכלי של האודיטוריום ניכר ביותר בצורת הפרסה שלו. עיצוב זה לא נועד רק למשיכה אסתטית; זו הייתה בחירה הנדסית מחושבת שנועדה להקרין את הסאונד בצורה מושלמת מהבמה לכל 2,030 הצופים. פריסה זו אפשרה קיבולת ישיבה עצומה תוך שמירה על הקהל קרוב יחסית למבצעים. כשמביטים סביב החדר, ניתן לראות היררכיה חברתית ברורה המשתקפת בסידורי הישיבה. ישנן ארבע קומות עיקריות של תאים פרטיים השמורים לאליטה, בעוד שהחלק העליון ביותר מכיל שתי גלריות המכונות 'לוג'יונה' (loggione). בחלק עליון זה תמצאו את ה'לוג'יוניסטי' (loggionisti). אלו הם המעריצים בעלי הידע הרב ביותר של התיאטרון והידועים לשמצה בביקורתיותם. הם מפורסמים ברחבי העולם בתגובותיהם הקולניות; אם זמר אינו עומד בסטנדרטים הגבוהים שלהם, הם לא חוששים להשמיע קריאות בוז רמות, לעיתים אפילו במהלך ההופעה. אמנים רבים בעלי שם עולמי הודו שהרגישו לחוצים יותר מהלוג'יוניסטי מאשר מהמבקרים הרשמיים. דינמיקה ייחודית זו יוצרת אווירה מחשמלת בתוך הפרסה, שבה האדריכלות עצמה עוזרת לשמר שיחה בת מאות שנים בין הבמה לבין החברים הנלהבים ביותר בקהל.

Photo: Ermell · CC BY-SA 4.0

ישירות מול הבמה נמצא המתחם המפואר ביותר בתיאטרון: התא המלכותי. במקור, חלל זה היה שמור לשליטים האוסטרו-הונגרים ששלטו במילאנו בזמן בניית התיאטרון, ומאוחר יותר שימש את משפחת המלוכה האיטלקית. מיקומו המרכזי מציע את המבט המאוזן ביותר על כל האודיטוריום והבמה. כיום, הוא ממשיך למלא תפקיד רשמי, ומארח ראשי מדינות ואח''מים המבקרים במקום, במיוחד במהלך פרמיירת סנט אמברוז היוקרתית בדצמבר. מנקודת תצפית זו, ניתן לראות גם את בור התזמורת מתחת לבמה. מעניין לציין שבור זה היה תוספת מאוחרת, שתוכננה בתחילת המאה ה-20. בתצורה המקורית של התיאטרון משנת 1778, הנגנים ניגנו באותו מפלס של הקהל, ולא הייתה הפרדה פיזית בין המושבים לבמה. הוספת הבור השקוע אפשרה הרכבים תזמורתיים גדולים יותר ושיפרה את האיזון הכללי של הסאונד בין הכלים לזמרים, תוך התאמת החלל הקלאסי לפרטיטורות המוזיקליות התובעניות יותר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

Photo: Bramfab · CC BY-SA 4.0

הפירוט המדהים שאתם רואים על התאים הוא תוצאה של פרויקט שיפוץ נרחב שהתרחש בין השנים 2002 ל-2004. במהלך תקופה זו, אומנים ניקו בקפידה את העץ המוזהב מהמאה ה-18 ורעננו את הקטיפה האדומה העמוקה המרפדת את הפנים. זה היה תהליך עדין שמטרתו לשחזר את הברק המקורי של התיאטרון תוך שילוב סטנדרטים מודרניים של בטיחות ונוחות. בעוד שהמשטחים הנראים לעין שומרים על המראה ההיסטורי שלהם, הרבה השתנה מאחורי הקלעים. מאחורי המסך הגדול, התיאטרון מכיל כעת מכונות במה מתקדמות ביותר. מערכת מודרנית זו מאפשרת להזיז תפאורות ענק מורכבות הן אנכית והן אופקית במהירות רבה, קפיצה טכנולוגית משמעותית מהעיצוב המקורי של 1778 שהסתמך על גלגלות ידניות ומבני עץ. שילוב זה של אומנות מסורתית מבחוץ וטכנולוגיה חדישה מאחורי הקלעים מאפשר לתיאטרון להפיק אופרות מודרניות משוכללות תוך שמירה על המורשת של הפנים הקלאסי שלו. השיפוץ הבטיח שהתיאטרון יוכל להמשיך ולארח הפקות ברמה עולמית מבלי להתפשר על השלמות ההיסטורית שהופכת אותו ליעד בעל שם עולמי עבור חובבי מוזיקה.

Photo: Zairon · CC BY-SA 4.0

הביטו מקרוב בהבעה העזה הלכודה בפסל הברונזה הזה של ג'וזפה ורדי. הוא משקף את הרצינות והתשוקה של אדם שזכה ליחס כמעט כמו של קדוש חילוני על ידי תושבי מילאנו. ורדי בילה חלק גדול משנותיו המאוחרות בעיר, כשהוא מתגורר במלון 'גראנד הוטל אט דה מילאנו' הסמוך. נוכחותו הייתה כה משמעותית לתרבות המקומית, שכאשר גסס בינואר 1901, ממשלת העיר הורתה לכסות את הרחובות הסובבים בקש. זה נעשה כדי להחליש את רעש גלגלי הכרכרות ופרסות הסוסים כדי שהמלחין יוכל לנוח ללא הפרעה. כשנפטר לבסוף, מאות אלפי אנשים עמדו ברחובות בתהלוכת הלוויה שלו, שרים את מקהלת 'Va, pensiero' המפורסמת מהאופרה שלו 'נבוקו'. פסל זה לוכד את תווי פניו של האיש שסיפק את הפסקול לתנועת האיחוד האיטלקי. הקווים העמוקים על פניו ומבטו הממוקד מרמזים על האנרגיה היצירתית הבלתי נלאית שהשקיע בעשרים ושמונה האופרות שלו, שרבות מהן זכו להצלחותיהן הראשונות והחשובות ביותר ממש כאן בין הקירות הללו.

Photo: Sailko · CC BY 3.0

בשנת 1943, פצצות של בעלות הברית הפכו את האודיטוריום של לה סקאלה לקליפה ללא גג, והותירו את עתיד המוסד בספק. דמות זו מנציחה את ארתורו טוסקניני, המנצח שהנהגתו הפכה לשם נרדף להתאוששות התיאטרון. טוסקניני נמלט מאיטליה במהלך המשטר הפשיסטי, אך הוא חזר ב-1946 כדי להוביל קונצרט היסטורי שחגג את פתיחתו המחודשת של התיאטרון. הופעה זו הייתה יותר מסתם אירוע מוזיקלי; היא הייתה סמל רגשי עמוק ללידתה מחדש של העיר לאחר המלחמה. פסל זה, שנוצר על ידי האמן אדולפו וילדט, הוא בעל איכות מסוגננת, כמעט דמוית מסכה, המדגישה את העוצמה והדיוק האגדיים של טוסקניני. הוא ממוקם במבואה הנושאת כעת את שמו, ומכבד את תפקידו כשומר על הסטנדרטים האמנותיים של התיאטרון. טוסקניני היה ידוע בדרישתו הבלתי מתפשרת למצוינות, וחזרתו עזרה לבסס מחדש את התיאטרון כמקום מוביל בעולם. מורשתו ממשיכה להשפיע על המנצחים העומדים על הפודיום כיום, ומזכירה להם את ההיסטוריה של התיאטרון בהישרדות ואת מחויבותו לרמה הגבוהה ביותר של ביצועים מוזיקליים.

Yair Haklai · CC BY-SA 3.0