Stephansdomמדריך שמע

ברוכים הבאים לאחד מציוני הדרך החשובים ביותר באוסטריה. קתדרלת סטפנוס הקדוש, או 'שטפנסדום', אינה רק מקום תפילה אלא סמל עוצמתי לזהות לאומית. ההיסטוריה שלה החלה בשנת 1137, כאשר הונחו היסודות לכנסייה הראשונה. במהלך 441 השנים הבאות, המבנה התפתח ללא הרף, ועבר דרך שלבים אדריכליים שונים, משורשיו הרומנסקיים המקוריים ועד ליצירת המופת הגותית המרקיעה שאתם רואים היום. הקתדרלה, המתנשאת לגובה עצום של 108.7 מטרים ואורכה 72 מטרים, שולטת בקו הרקיע של הרובע הראשון של וינה. עם זאת, הישרדותה מעולם לא הייתה מובטחת. מבנה זה הוא שורד אמיתי, שעמד במצור רב ובעיקר בשריפה ההרסנית של אפריל 1945. במהלך ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, ניצוצות מחנויות בוערות סמוכות הציתו את הגג העשוי עץ, מה שגרם לקריסתו ולהרס חלק ניכר מהפנים. הקתדרלה שאנו רואים כעת היא תוצאה של מאמץ שיקום קולקטיבי אדיר של תושבי אוסטריה, הרואים בענק האבן הזה עדות לעמידותם וללידתם מחדש. כשאנו מתחילים את הסיור שלנו, שימו לב לשילוב הסגנונות ההיסטוריים המספרים את סיפורה של עיר שצמחה לצד הכנסייה שלה.

Photo: Zairon · CC BY-SA 3.0

שימו לב לכניסה המסיבית המכונה 'ריזנטור', או 'שער הענק'. שמה נובע מפריט פולקלור מקומי מרתק. במהלך עבודות חפירה עבור הקתדרלה בימי הביניים, גילו הפועלים עצם פרהיסטורית ענקית. בהיעדר ידע מדעי מודרני, המקומיים האמינו שהיא שייכת לענק שנספה במהלך שיטפון גדול. עצם זו – שאנו יודעים כיום כי הייתה למעשה עצם ירך של ממותה – נתלתה מעל הדלת במשך מאות שנים, ובכך קיבעה את השם בהיסטוריה של העיר. במבט מעל פתח הדלת, תראו גילוף מפורט בחלל חצי העיגול המכונה טימפנון. פסל מרכזי זה מתאר את ישו במלכותו, יושב על כס המלוכה ומוקף בהילה בצורת שקד הנקראת מנדורלה. הוא מלווה בשני מלאכים, המשמשים כקבלת פנים רשמית לכל הנכנסים לחלל מקודש זה. מאפיין רומנסקי זה הוא אחד החלקים העתיקים ביותר בקתדרלה, המתוארך למאה ה-13. הוא קובע טון חגיגי ומכובד למעבר מרחובות העיר העמוסים אל המקלט השקט שבפנים. השילוב של מיתוס עתיק ואיקונוגרפיה דתית מסורתית הופך את השער הזה לאחד מפתחי הכניסה הייחודיים ביותר באדריכלות הכנסייתית האירופית.

Photo: Radomil · CC BY-SA 3.0

ככל שמתקרבים לכניסה הראשית, הקדישו רגע לבחינת הפתח המורכב בצורת משפך. סגנון כניסה זה, האופייני לאדריכלות הרומנסקית, מושך את העין פנימה דרך מספר שכבות אבן נסוגות. בתוך שכבות אלו תמצאו אוסף צפוף ומסקרן של גילופים. חפשו את הדמויות המוזרות השזורות בין העמודים: ייתכן שתבחינו באריות, דרקונים וקדושים שונים המגולפים בתווי פנים אקספרסיביים, אם כי מעט מעוותים. דמויות אלו לא היו רק דקורטיביות; הן שירתו מטרה סמלית עמוקה עבור המבקר מימי הביניים. בימי הביניים, החלק החיצוני של כנסייה היה מאוכלס לעיתים קרובות במפלצות וחיות כדי לייצג את המאבק הכאוטי בין טוב לרע הקיים בעולם הזה. במעבר דרך שער זה, אדם עזב באופן סמלי את הפיתויים הבסיסיים ואת הסכנות הרוחניות הללו כדי להיכנס לשלום ולסדר של בית האל. האומנות כאן היא דוגמה מצוינת לתקופה הרומנסקית המאוחרת, שבה האבן נראית כמעט חיה בתנועה. שימו לב כיצד הדמויות דחוסות בצפיפות, מה שיוצר תחושה של דחיסות ומורכבות המשקפת את אופיו הרב-גוני של המסע הרוחני.

Photo: Uoaei1 · CC BY-SA 3.0

בעודכם עומדים בתוך הספינה הראשית, תמצאו את דוכן הדרשה הגותי, הישג עוצר נשימה בגילוף באבן. מבנה מורכב זה עוצב בקפידה משלושה גושי אבן חול מסיביים, והפירוט בו כה עדין שהוא כמעט נראה כתחרה ולא כסלע כבד. הדוכן שימש כמקום העיקרי לדרשות, כשהוא מוגבה כדי שקולו של הכומר יוכל להישמע ברחבי החלל העצום לפני עידן המיקרופונים המודרניים. סביב צידי סל הדוכן, ניתן לראות ארבע דמויות מגולפות במומחיות. אלו מייצגות את 'רופאי הכנסייה': הקדושים אוגוסטינוס, אמברוזיוס, גרגוריוס והירונימוס. כל דמות מתוארת עם אישיות והבעה מובחנות, שנועדו לייצג את ארבעת המזגים האנושיים השונים ואת השלבים השונים בחייו של אדם. לדוגמה, הירונימוס מתואר לעיתים קרובות כזקן מכולם, מה שמסמל חוכמה וזקנה, בעוד שאחרים נראים צעירים יותר או מהורהרים יותר. המשמעות התיאולוגית של דמויות אלו נועדה להזכיר לקהל את הדרכים השונות שבהן ניתן לגשת לאמת האלוהית ולהבינה. המיומנות הטכנית העצומה הנדרשת כדי להשיג רמה כזו של ריאליזם באבן חול הופכת את הדוכן הזה לאחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לפיסול גותי מאוחר באירופה.

C.Stadler/Bwag · CC BY-SA 4.0

הפנו את תשומת ליבכם למעקה המוביל במעלה מדרגות הדוכן, שם תמצאו קבוצה יוצאת דופן ומקסימה של גילופים. זוחלים לאורך מעקה האבן מספר לטאות וקרפדות. בשפה הסמלית של כנסיית ימי הביניים, זוחלים אלו כונו לעיתים קרובות 'חיות החושך', המייצגות את החטאים והסחות הדעת הארציות שיכולות לפתות אדם להתרחק מחיים של מעלות. הם מוצגים כשהם זוחלים כלפי מעלה, ונראים כמי שמנסים להגיע למטיף שבקצה. עם זאת, דרכם חסומה. בראש המעקה יושב כלב קטן וערני. הכלב משמש כסמל לנאמנות ולהגנה. תפקידו כאן הוא לשמור על המטיף מפני 'חיות החושך', ולהבטיח שהמסר המועבר מהדוכן יישאר טהור וללא הפרעה מצד השפעות רעות. שימוש חכם זה בסמליות של בעלי חיים סיפק דרשה ויזואלית עבור הקהילות חסרות ההשכלה ברובן של העבר. גם כיום, החלקות של דמויות אלו היא עדות למיליוני הידיים שנגעו בהן לאורך המאות. זה מוסיף נופך של גחמה נרטיבית לאדריכלות הגותית החגיגית, ומזכיר לנו שכל פרט בקתדרלה זו תוכנן עם סיפור רוחני ספציפי בראש.

Photo: Jim.kovic · CC0

מתחת למדרגות דוכן הדרשה, תמצאו את אחד המאפיינים האהובים ביותר בקתדרלה: ה-'Fenstergucker', או 'המציץ מהחלון'. דמות חיה זו נראית כמי שנשענת מתוך חלון אבן, נחה עם סנטרה על ידה בעודה משקיפה אל תוך הכנסייה. מקובל להאמין כי מדובר בדיוקן עצמי של הפסל הראשי, אנטון פילגרם, אם כי יש היסטוריונים הסבורים כי הדמות עשויה לייצג אמן מוקדם יותר. בתקופה שבה פוסלה, סביב שנת 1515, הצבת דיוקן עצמי במבנה דתי הייתה צעד נועז ומודרני. זו הייתה למעשה דרכו של האמן לחתום על עבודתו. בכך שהציב את עצמו מתחת למדרגות, פילגרם – או האמן האחראי – למעשה מחזיק את יצירת המופת שלו, ומבטיח שהוא משגיח על יצירתו לנצח. שימו לב לפרטים המדהימים בפנים: הקווים העמוקים סביב העיניים והשיער המפוסל מעידים על אדם בעל ניסיון ומיומנות רבה. בידו הוא מחזיק זוג מחוגים, כלי העבודה החיוני של הבנאי והאדריכל. מגע אנושי קטן זה מגשר על הפער שבין קנה המידה האלוהי של הקתדרלה לבין בעלי המלאכה האינדיבידואלים שעבודתם וחזונם הפיחו בה חיים לאורך דורות רבים.

Photo: Werner100359 · CC BY-SA 3.0

http://www.wikidata.org/.well-known/genid/853335a53a6623983d8abbaf5d9ee601 · 16th century

מזבח וינר נוישטאדט הוא דוגמה מרהיבה למזבח כנפיים גותי מאוחר, או פוליפטיכון. הוא הוזמן בשנת 1447 על ידי הקיסר פרידריך השלישי, ונוצר במקור עבור מנזר הציסטרציאנים בווינר נוישטאדט. הוא הגיע לכאן, לקתדרלת סטפנוס הקדוש, רק באמצע המאה ה-19. המזבח ידוע במורכבותו, וכולל סדרה של לוחות שניתן לפתוח או לסגור בהתאם לעונה הליטורגית. כאשר הכנפיים נפתחות במלואן בימי חג חשובים, המזבח חושף מערך מדהים של 72 קדושים וסצנות מקראיות שונות, שרבים מהם מגולפים בפירוט רב ומצופים בעלי זהב נוצצים. החלק המרכזי של המזבח מתמקד בחיי הבתולה מריה, כשהיא מוקפת בחצר שמימית. רמת הפירוט יוצאת דופן, כאשר לכל דמות קטנה מאפיינים ולבוש ייחודיים. סוג זה של מזבח שימש כ-'תנ''ך ויזואלי' עבור הקהילה, והפיח חיים בסיפורי האמונה באמצעות צבעים עזים וזהב. קנה המידה העצום ומספר הגילופים האינדיבידואליים הופכים אותו לאחת הדוגמאות החשובות והשמורות ביותר של אמנות דתית מהמאה ה-15 במרכז אירופה, המשקפת את העושר והאדיקות העצומים של חצר ההבסבורגים באותה תקופה.

C.Stadler/Bwag · CC BY-SA 4.0

הפנו את תשומת לבכם ללוח המרכזי של מזבח וינר נוישטאדט, שבו מתוארת הכתרת הבתולה מריה בפירוט מעודן. סצנה זו מציגה את מריה מוכתרת על ידי ישו ואלוהים האב, נושא פופולרי באמנות הגותית המאוחרת. שימו לב ל-'סגנון הרך' של הדמויות – גלימותיהן הזורמות והבעות פניהן העדינות והשלוות הן סימני היכר של המגמות האמנותיות שנמצאו באמצע המאה ה-15. הסצנה כולה רחוצה בעלי זהב, שהיו הרבה מעבר להפגנת עושר. באור העמום של הקתדרלה מימי הביניים, המוארת רק על ידי נרות והשמש מבעד לחלונות הוויטראז', הזהב האמיתי על המזבח היה לוכד ומחזיר כל רטט של אור. זה יצר אפקט זוהר ושמימי שהיה נראה כנס עבור המתפללים של אותה תקופה. הציפוי בזהב עוזר להדגיש את המוטיבים האדריכליים המורכבים הממסגרים את הדמויות, כמו הצריחים העדינים והתחרה המדמים את החלק החיצוני של הקתדרלה עצמה. התמקדות זו באור ובחומרים יקרי ערך נועדה להעניק למבקרים טעימה מהממלכה השמימית. גם כיום, האומנות נותרה תוססת להפליא, ומאפשרת לנו להעריך את כישוריהם של הגלפים והציירים האנונימיים שהקדישו שנים לעבודה זו.

Photo: Joachim Köhler · CC BY-SA 3.0

באמצע המאה ה-17, פנים הקתדרלה עודכן עם המזבח הראשי העצום הזה, שהכניס את סגנון הבארוק הדרמטי והרגשי לחלל הגותי. מרכז המזבח הוא ציור מונומנטלי מאת טוביאס פוק, המשתרע על פני 28 מטרים רבועים. הוא מתאר את סקילתו של סטפנוס הקדוש, הפטרון של הקתדרלה והמרטיר הנוצרי הראשון. ניתן לראות את הקדוש במרכז, מביט אל השמיים בעודו מוקף בתלייניו. המבנה המקיף את הציור עשוי משיש כהה ומלוטש, היוצר ניגוד ויזואלי חד עם האבן בהירה והאנכיות האוורירית של הספינה הגותית. זו הייתה בחירה מכוונת של אדריכלי הבארוק, שנועדה למשוך את העין מיד לחלק המקודש ביותר של הכנסייה: המזבח. לצדי הציור ניצבים פסלים גדולים מהחיים של קדושים, בהם לאופולד הקדוש ופלוריאן הקדוש, המדגישים עוד יותר את הוד התקופה של הקונטרה-רפורמציה. בעוד שהאלמנטים הגותיים של הקתדרלה מדגישים שאיפה אל השמיים, מזבח הבארוק הזה מתמקד בתיאטרליות ובהשפעה רגשית, ומזמין את הצופה להרהר בהקרבתו של המרטיר. הוא נותר מוקד המקהלה, המקום שבו מתקיימות החגיגות הליטורגיות החשובות ביותר.

C.Stadler/Bwag · CC BY-SA 4.0

המקהלה הגדולה היא אחד החלקים המרשימים ביותר מבחינה ויזואלית בפנים הקתדרלה. כשאתם מביטים למעלה, תוכלו להעריך באמת את האנכיות של האדריכלות הגותית, שבה העמודים הגבוהים והדקים נראים כנמתחים ללא סוף לעבר קימורי התקרה. עיצוב זה נועד למשוך את הרוח כלפי מעלה, וליצור תחושה של יראה והתעלות. האור באזור זה משתנה ללא הרף, מסונן דרך חלונות הוויטראז' הגבוהים שלאורך הקירות, ומטיל כתמים של אדום, כחול וזהב מבריקים על רצפת האבן. מעבר ליופיו הוויזואלי, חלל זה מפורסם באקוסטיקה שלו. זהו המקום שבו המוזיקה הליטורגית של הקתדרלה מתעוררת לחיים. מבחינה היסטורית, מקהלה זו הייתה ביתה של מקהלת הנערים המפורסמת של וינה, והיא מונה כמה אגדות מוזיקליות בין בוגריה. בולט במיוחד הוא יוזף היידן הצעיר, ששר כאן כנער מקהלה במאה ה-18, ובכך החל את מסעו להפוך לאחד המלחינים המפורסמים בהיסטוריה. השילוב של האדריכלות הממריאה, האור ההיסטורי וההדים המתמשכים של מאות שנות מוזיקה יוצר אווירה עוצמתית. זהו מקום שבו אמנות, היסטוריה ורוחניות מתכנסים, ומציעים רגע של התבוננות שקטה בתוך הוד הקתדרלה.

Photo: Zairon · CC BY-SA 3.0