Casa Milàמדריך שמע

ברוכים הבאים לקאסה מילה (Casa Milà), מבנה שנראה יותר כמו אורגניזם חי מאשר בניין מגורים מסורתי. כאשר החלה הבנייה בשנת 1906 עבור איש העסקים פרה מילה ואשתו רוזר סגימון, היא עוררה שערורייה של ממש. חזית אבן הגיר המחוספסת והגלית הייתה כה שונה מהבניינים הקלאסיים שבסביבה, עד שהמקומיים כינו אותה בלעג 'לה פדררה', כלומר 'מחצבת האבן'. הם מצאו את המראה הגולמי והפרימיטיבי שלה מכוער ובלתי גמור. עם זאת, מתחת למעטפת הלא שגרתית הזו מסתתר הישג הנדסי מהפכני. בניגוד לרוב הבניינים באותה תקופה, החזית כאן אינה נושאת את משקל הקומות. במקום זאת, היא מתפקדת כ'קיר מסך' התומך בעצמו, המחובר למבנה פנימי של עמודי ברזל וקורות. חדשנות זו העניקה לאנטוני גאודי את החופש לוותר על קירות נושאים בחלק החיצוני, מה שאפשר לו לפסל את האבן במקצבים רציפים דמויי גלים. כשאתם מביטים בבניין, שימו לב כיצד המשטח נראה כמתנועע, ומחקה את תנועת הים התיכון או את הקימורים של רכס הרים. החזית מורכבת מבלוקים גדולים של אבן גיר ממחצבות סמוכות, שסותתו ידנית באתר כדי להבטיח שהזרימה מאבן אחת לשנייה תישאר חלקה.

Photo: Alberto-g-rovi · CC BY 4.0

מנקודת תצפית זו בצומת שני רחובות מרכזיים, מתברר מלוא היקפו של קאסה מילה. נדרשו שש שנים של עבודה מאומצת כדי להגשים את חזונו של גאודי, והפרויקט הושלם לבסוף בשנת 1912. הבניין מתנשא לגובה של כ-30 מטרים, גובה שנחשב נועז למדי עבור פרויקט מגורים באותה עת. אם תביטו לעבר החלק העליון ביותר של החזית, ייתכן שתבחינו בחלל שנראה מעט ריק. במקור, גאודי התכוון להכתיר את הבניין בפסל בגובה ארבעה מטרים של הבתולה מרי, מוקפת בשני מלאכים. עם זאת, היצירה הדתית הזו מעולם לא הותקנה. במהלך מהומות 'השבוע הטראגי' של 1909, ברצלונה הייתה נתונה להפגנות אלימות נגד הכנסייה. מחשש שסמל דתי בולט כזה יהפוך את ביתם למטרה להצתה או ונדליזם, החליטה משפחת מילה לבטל את הפסל. דווח כי גאודי התאכזב כל כך מההחלטה, עד שכמעט פרש מהפרויקט כליל. כיום, היעדרו של אותו פסל משמש תזכורת שקטה למתחים החברתיים והפוליטיים שבעבעו בעיר עוד בזמן שיצירת המופת האדריכלית הזו הלכה ונבנתה.

Photo: Txllxt TxllxT · CC BY-SA 4.0

כאשר אתם סורקים את גלי האבן של החזית, עיניכם נמשכות לצורות הכהות והמורכבות של המרפסות. ישנן 33 מרפסות בסך הכל, וכל אחת מהן היא יצירת אמנות ייחודית. אלו היו יצירתו של ז'וזפ מריה ז'וז'ול, אחד משותפיו המוכשרים והקרובים ביותר של גאודי. בעוד שגאודי תכנן את מבנה הבניין, הוא העניק לז'וז'ול חופש יצירתי משמעותי לעיצוב אלמנטי הברזל הללו. כדוגמה מוקדמת למיחזור, ז'וז'ול עבד ישירות בנפחייה תוך שימוש בגרוטאות מתכת, מוטות ברזל מושלכים וחלקי מכונות ממוחזרים. הוא סובב, הכה וריתך את החומרים הללו לצורות אורגניות מורכבות, העומדות בניגוד מוחלט לאבן הגיר הכבדה והמוצקה שמאחוריהן. צופים רבים רואים בכך התייחסות ברורה לעולם הימי, כאשר הברזל מזכיר גושי אצות סבוכים או צמחיית חוף שיובשה בשמש. אחרים רואים דפוסים מופשטים וקליגרפיים. הדרך שבה הברזל נאחז באבן מרמזת על צמח טפילי הגדל על צלע צוק. מכיוון שכל מרפסת נעשתה בעבודת יד בנפרד, אין שני דפוסים זהים לחלוטין, מה שמחזק את הרעיון שהבניין נועד לחקות את היופי הכאוטי והמגוון הקיים בטבע.

Photo: Poniol60 · CC BY-SA 4.0

התקרבות למרפסות חושפת את האומנות המדהימה שהושקעה ביצירתן. ז'וז'ול וגאודי חלקו פילוסופיה שלפיה הטבע לעולם אינו חוזר על עצמו בצורה מושלמת, והם יישמו את העיקרון ה'אורגני' הזה על כל סנטימטר של עבודות הברזל. שימו לב כיצד חלק מהחלקים מורכבים ממוטות דקים ומפותלים היוצרים רשת, בעוד שאחרים רודדו ליריעות שטוחות ורחבות המזכירות עלים רחבים של צמח מים. המתכת עובדה כך שתיראה שברירית וחשופה לרוח, תוך הסתרת המציאות של משקלה ועוצמתה העצומים. ניתן לראות את סימני הפטיש האינדיבידואליים ואת הדרך שבה הברזל נצרב וקורר כדי ליצור משטח מגוון ומוחשי. הצמיחה הכאוטית הזו של הברזל לא נועדה רק למטרה אסתטית; היא גם מספקת רמות שונות של פרטיות וצל לדיירים שבפנים. מרחוק הם עשויים להיראות כסבך אקראי, אך מקרוב ניתן להעריך את הקומפוזיציה המכוונת של כל קימור וקצה חד. משחקי האור והצל דרך הפתחים הלא סדירים הללו יוצרים דפוסים משתנים על חזית האבן לאורך כל היום, מה שגורם לבניין להרגיש עוד יותר כישות נושמת ומשתנה.

Photo: DagafeSQV · CC BY-SA 3.0

שערי הכניסה הראשיים ב-Passeig de Gràcia הם יצירת מופת המשלבת ביטחון כבד עם יופי אתרי. גאודי שאב השראה לעיצוב זה מהעולם הטבעי, ובמיוחד מהמבנה העדין והמרושת של כנפי פרפרים ומהדפוסים התאיים המיקרוסקופיים שנמצאים בצמחים. השערים מורכבים ממאות פתחים לא סדירים ומעוגלים בגדלים משתנים, כולם מוחזקים יחד על ידי מסגרת ברזל חסונה. עיצוב תאי זה מאפשר לכמות עצומה של אור טבעי להציף את החצר הפנימית העמוקה, ומונע מהכניסה להרגיש כמו מנהרה חשוכה. יחד עם זאת, צפיפות הדפוס מספקת מסך לדיירים, ומאפשרת להם לראות החוצה תוך שהיא מקשה על העוברים ושבים ברחוב העמוס להציץ ישירות לתוך הלובי הפרטי. למרות גודלם ומשקלם המסיבי, לשערים יש איכות כמעט חסרת משקל, כאילו היו קרום חי המתוח על פתח האבן. הם משמשים כנקודת מעבר, המעבירה אתכם מהרשת העירונית הנוקשה של העיר אל העולם הנוזלי והאורגני שגאודי יצר בפנים. שימו לב לדרך שבה הברזל מתעקל כדי לפגוש את קשת האבן, בעקבות אותם קווים גליים שנמצאים לאורך שאר החזית.

Photo: C messier · CC BY-SA 4.0

הכניסה הרחבה והמקומרת הזו הייתה סטייה רדיקלית מהנורמות למגורים של שנת 1906. בעוד שרוב בנייני הדירות היוקרתיים דרשו מהדיירים לרדת ברחוב, קאזה מילה (Casa Milà) היה אחד הראשונים בברצלונה ששילב חניון תת-קרקעי מתפקד במלואו. פורטל זה הותאם במיוחד כך שהדיירים יוכלו להכניס את כרכרות הסוסים שלהם או את המכוניות החדשות והמודרניות שלהם ישירות לחצר הפנימית. ברגע שהיו בפנים, האזור המעגלי המרווח סיפק מספיק מקום לרכב להסתובב. הדיירים יכלו לרדת ממש בבסיס המעלית או גרם המדרגות הפרטי שלהם, מוגנים מפני מזג האוויר ומעיני הציבור. התמקדות זו במעבר חלק ופרטי מהעיר אל הבית הייתה סימן ההיכר של מעמד היוקרה של הבניין. החניון עצמו מוקם במרתף, אליו הגיעו דרך רמפה, שהייתה פיסת הנדסה עירונית חלוצית לאותה תקופה. גם כיום, קנה המידה של כניסה זו מרגיש מרשים, תזכורת לכך שגאודי לא היה רק חולם של צורות אורגניות, אלא גם אדריכל פרקטי ביותר שחזה את השינויים הטכנולוגיים שיגדירו את המאה הבאה.

Photo: Xavier Badia Castellà · CC BY-SA 3.0

הכניסה לחצר הפנימית מרגישה כמו כניסה לנווה מדבר נסתר. גאודי תכנן את החלל הזה, יחד עם חצר שנייה קטנה יותר, כדי לתפקד כ'ריאות' של הבניין כולו. בסוף המאה ה-19, רוב בנייני הדירות בברצלונה היו ידועים לשמצה בחדרים פנימיים חשוכים, לחים ומאווררים בצורה גרועה. גאודי חולל מהפכה בכך שמיקם את כל תוכנית הקומה סביב שני פירי האור הללו. הדבר הבטיח שלכל חדר בבית, אפילו למגורי המשרתים ולמטבחים, תהיה גישה לאור טבעי ולאוויר צח. אם תסתכלו על הקירות המקיפים את החצר, אולי תבחינו בשינוי עדין בצבע. הקירות צבועים במעבר גוונים שמשתנה מגוונים כהים יותר בתחתית לגוונים בהירים ומחזירי אור בחלק העליון. זו הייתה בחירה אסטרטגית למקסם את החזרת אור השמש לקומות התחתונות. הקירות מעוטרים גם בציורי קיר בנושאי פרחים וצמחים, מה שמחזק את הרעיון שמדובר בחלל טבעי וחיצוני שהובא אל לב הבית. המחויבות הזו לחללי מגורים בריאים ומוארים הייתה אחד ההיבטים המתקדמים ביותר בעיצוב הבניין, תוך מתן עדיפות לרווחת דייריו על פני פריסות אדריכליות מסורתיות.

Kyle Taylor from London, 84 Countries · CC BY 2.0

עמידה במרכז והסתכלות כלפי מעלה מספקת נקודת מבט ייחודית על השליטה של גאודי באור ובגיאומטריה. קירות החצר אינם עולים במישורים שטוחים; במקום זאת, הם עוקבים אחר אותו קצב גלי כמו החזית החיצונית. זה יוצר תחושה של תנועה מתמדת, כאילו הבניין הוא גזע עץ חלול או מערת ים טבעית. פזורים על פני החזית ושתי החצרות הפנימיות ישנם בסך הכל 150 חלונות, שכל אחד מהם ממוקם אסטרטגית כדי לקלוט את השמש הנעה. הבניין כולו תופס שטח פנים עצום של 1,835 מטרים רבועים, אך הוא לעולם לא מרגיש מעיק בגלל פירי האור העצומים הללו. החלונות משתנים בגודלם ובצורתם, ויוצרים מלודיה ויזואלית ששוברת את האנכיות של החלל. שימו לב כיצד המסגרות נראות כמתפתלות סביב הפתח העגול. עיצוב זה לא נועד רק לאסתטיקה; על ידי קימור הקירות, גאודי הגדיל את שטח הפנים הזמין לחלונות, מה שאפשר ליותר אור לחדור לעומק הפנים של המבנה. מכאן למטה, פיסת השמיים הכחולה שמעל מרגישה כמו חלק מהאדריכלות עצמה, ממוסגרת על ידי קימורי האבן ועבודות הברזל המורכבות של מרפסת הגג.

Kyle Taylor from London, 84 Countries · CC BY 2.0

Iu Pascual Rodés · 1909

הלובי משמש כגשר בין הרחוב העמוס בחוץ לבין המקלט הפרטי של הבית. כדי להקל על המעבר הזה, גאודי הזמין סדרה של ציורי קיר תוססים בהשראת הטבע המכסים את הקירות והתקרות. ציורים אלו הושפעו מאוד מ'מטמורפוזות' של אובידיוס, שיר קלאסי החוקר את נושא הטרנספורמציה. תראו צבעים חלומיים - ורודים חיוורים, ירוקים עמוקים וזהב מנצנץ - מתמזגים יחד כדי לתאר מוטיבים פרחוניים עשירים ודמויות מיתולוגיות. המטרה הייתה לגרום לדייר להרגיש כאילו הוא הולך דרך יער קסום או ביתן גן ולא בבניין עירוני. הסצנות אינן מוגדרות בצורה נוקשה אלא זורמות זו לתוך זו, ומחקות את הדרך שבה האור מסתנן דרך עצים או את הדרך שבה קיסוס מטפס על קיר. שימוש זה בצבע ובמיתולוגיה מוסיף רובד של נרטיב ופלא לכניסה. הוא מחזק את אמונתו של גאודי שאדריכלות צריכה להיות חוויה רב-חושית המחברת את רוח האדם לקצבים הנצחיים של הטבע. כל משיכת מכחול נועדה לתרום להרמוניה הכללית של הבניין, ולהבטיח שאפילו החללים הפונקציונליים ביותר ירגישו ספוגים בכוונה אמנותית.

Jaume Meneses · CC BY-SA 2.0

מבט מקרוב על התקרה חושף את הפירוט הקפדני של העיטורים הצבועים. האמנים השתמשו בטכניקת משיכות מכחול ספציפית כדי ליצור אפקט של 'שטיח', המעניק למשטח הטיח השטוח מראה עשיר דמוי טקסטיל. זו לא הייתה סתם תוספת דקורטיבית; זה היה חלק מרכזי בפילוסופיית 'יצירת האמנות הכוללת' של גאודי. הוא האמין שכל אלמנט בבניין – מהחזית האבן המסיבית ועד לפרט הצבוע הקטן ביותר על התקרה – צריך לדבר באותה שפה אורגנית. הדוגמאות שאתם רואים כאן, עם הגפנים המתפתלות והפרחים הפורחים, מהדהדות את הברזל המחושל של המרפסות ואת הקימורים דמויי הגלים של הקירות. על ידי שילוב הציור בצורה כה הדוקה עם האדריכלות, גאודי יצר חלל שמרגיש מאוחד וסוחף. תשומת הלב הזו לפרטים הבטיחה שהנושא של הבניין יהיה עקבי לכל אורכו, ללא קשר למדיום. האור הרך והמנומר של הלובי תופס את מרקם התקרה, מה שגורם לעיצובים הפרחוניים להיראות כאילו הם מתנודדים מעט, כאילו היו צמחים אמיתיים שנתפסו ברוח עדינה. שכבת הפירוט הזו היא שהופכת אולם כניסה פשוט לסביבה חיה ומגובשת.

Kyle Taylor from London, 84 Countries · CC BY 2.0