טירת מונסורו מדריך שמע

ברוכים הבאים אל טירת מונסורו, טירה בסגנון גותי לוהב הנישאת מעל גדות נהר הלואר. האבן הלבנה שלפניכם הוקמה באמצע המאה החמש-עשרה עבור ז'אן השני דה שאמב, יועץ ושמברלן ששירת את המלכים שארל השביעי ולואי האחד-עשר. הוא היה אחד האנשים העשירים ביותר בממלכה. האתר שוכן במקום שבו נהר הלואר ונהר הווין נפגשים, והיכן ששלושה מחוזות עתיקים נושקים זה לזה: אנז'ו, פואטו וטורן. אנשים משתמשים בסלע הזה זמן רב מאוד. מבנה כלשהו בעל אופי מנהלי או דתי עמד כאן כבר בתקופה הגאלו-רומית. השם מונסורו מופיע לראשונה בשנת 1086, כתוב בלטינית כ"מונס סורלו". "מונס" פירושו מצוק סלעי. איש אינו יודע מה פירוש "סורלו", אם כי יש הקוראים זאת כ"קירח", ואחרים כ"אדום". השביל שבפנים חוצה שטח שפעם היווה חלק ממערך ההגנה. חפיר יבש ועמוק, שלפי האמור היה ברוחב של כ-20 מטרים, עבר לאורך שלושת צידי הטירה. הוא לא הכיל מים אלא כשהלואר עלה על גדותיו. זה הספיק להגנה, ברוב הזמן.

Photo: Thérèse Gaigé · CC BY-SA 3.0

צד החצר של טירת מונסורו מספר לכם, במבט אחד, איזה סוג של מבנה זה רצה להיות. לאורך החלק העליון עובר שביל הגנה הנישא על קונסולות מעוצבות ומוכתר בשינות, פתחים שדרכם יכלו המגינים להשליך אבנים. המעקה שלו מעוטר בקשתות בעלות שלושה תלתנים בצורות מגוונות, נגיעה מפתיעה של אלגנטיות לעבודת אבנים צבאית. מתחתיו, חלונות גבוהים בעלי חלוקה מאירים את אזור המגורים, וחלונות גג גותיים פורצים לאורך קו הגג. המבנה כולו מצופה בטופו, אבן גיר לבנה ורכה מהאזור, שנחתכה במחצבה שנחפרה במצוק הסמוך. ספרות רומיות המגולפות על קירות פנימיים רבים אינן חתימות של בנאים. הן מתעדות את הגובה המדויק שבו צריכה לשבת כל אבן, עדות לאתר בנייה מאורגן מאוד. הגגות נושאים צפחה מאנז'ה, כמקובל לאורך כל העמק. מוזרות אחת ראויה לתשומת לב. שתי הכנפיים הצדדיות הן מרובעות, בתקופה שבה מגדלים עגולים היו הנורמה. הבחירה המוזרה ההיא מבשרת על הביתנים הפינתיים של האדריכלות הקלאסית. ההגנה דעכה והפכה למחווה, והנוחות השתלטה.

Photo: Thérèse Gaigé · CC BY-SA 3.0

מהגדה הרחוקה של נהר הלואר, המבנה המרכזי מציג את ההחלטה הנועזת ביותר שלו. הוא נבנה ישירות לתוך אפיק הנהר, למרגלות צלע הגבעה, חזיתו הצפונית כמעט נוגעת במים. האתר נחשב לבלתי חדיר מבחינה צבאית. הטירה שולטת ברמה של כ-300 דונם, תחום בין שני עמקים קטנים עם מדרונות תלולים במזרח ובמערב. מי שהחזיק בה שלט בתנועה בנהר הלואר. הנהר גם קבע את קצב החיים כאן, ומי שיטפונות היו עובדה חוזרת ונשנית של הקיום. ההישרדות מעולם לא הייתה מובטחת. הנכס נמכר לאחר 1804, ותשעה-עשר בעלי בתים שונים באו אחריו, כל אחד מהם מעצב את המקום מחדש. עד שנת 1910 הטירה הידרדרה למצב כה רע שהחברה הארכיאולוגית הצרפתית הרימה דגל אדום. סנאטור בשם ז'ופר לחץ על המחלקה לפעול, ומ-1913 החלו לקנות את הנכס חלק אחר חלק. השחזור החל ב-1923 ונמשך עד מלחמת העולם השנייה. תוכנית נוספת התקיימה בין 1997 ל-2001. בשישי ביולי 2001 הטירה נפתחה למבקרים, ומושכת אליה כ-35,000 איש בשנה.

Photo: Neige19 · CC BY-SA 3.0

J. M. W. Turner · 1826 · ink

באוקטובר 1826, נוסע בספינת קיטור קטנה על נהר הלואר הפנה את עיפרונו לעבר מונסורו. ג'וזף מלורד ויליאם טרנר בילה זמן קצר על גדות הנהר באותו סתיו וצייר עשרים ואחד מראות שלו. הטירה והנוף הסובב אותה הפכו לאחד מציורי הצבעי-מים שלו, השמור כעת במוזיאון האשמוליאן באוקספורד. בשנת 1832 הוא עובד לתחריט, והדפסים שלו נסעו הרחק מעבר למעגלים של האמן עצמו. זה היה הרגע שבו הצללית נכנסה לדמיון הרומנטי. ציירים וסופרים של התקופה צדו מראות בדיוק כמו זה, טירה חיוורת המשתקפת בנהר רחב. הדימויים שלהם משכו נוסעים מהמאה התשע-עשרה לאורך הלואר בחיפוש אחר הנופים שהם הכירו. עותק של צבעי המים החרוטים שמור בטירה כיום, בתוך המבנה אותו הוא מתאר.

Photo: Philippe49730 · CC BY-SA 4.0

בפנים, אזור המגורים המרכזי מחולק לשני אולמות בגדלים לא שווים. הגדול מביניהם משתרע על פני שבעה-עשר מטרים, מואר על ידי חמישה חלונות ומחומם על ידי שתי ארובות מונומנטליות, אחת פונה לנהר הלואר והשנייה למזרח. באולם הקטן יותר שלידו יש קמין יחיד. בסביבות שנת 1450 מנתה הטירה כעשרים וחמש ארובות בסך הכל. במבנה שעדיין שמר על הגנותיו, מספר זה היה הצהרת מותרות. קומה זו עבדה גם לפרנסתה. החדרים בקומת הקרקע והמרתפים בצד החצר אפשרו לאנשיו של האדון לשלוט בניווט בנהר הלואר, ואחד החדרים הללו נפתח ישירות אל הנהר. אדוני מונסורו גבו אגרה מהסירות שעברו במים שלהם, זכות ששמרו עד 1631. חלק מהחפיר בצד הדרומי מכיל מרתף עמוק עם תקרה מקומרת, ששימש כמעט בוודאות לאחסון. סחורות הגיעו מהנהר, וחלק מערכן נשאר כאן.

Photo: TCY · CC BY-SA 3.0

בתוך מגרעת החלון העבה משולבים שני ספסלי אבן, הפונים זה אל זה מעבר לפתח. הם מכונים קוסיאז, והם נבנו לתוך הבנייה מלכתחילה. החלונות הגדולים סביבם היו הצהרה כשלעצמם, והציפו את החדרים באור שאף חלון של מבצר לא אפשר בעבר. הספסלים שימשו שתי מטרות, תלוי בחדר. בחלקם הם היו ספסלי תצפית, מקומות ישיבה לאלה ששמרו על דרכי הגישה. במקומות אחרים הם היו פינות מועדפות לקריאה וכתיבה, קרוב לאור הטבעי הטוב ביותר בבית. כך או כך, המסר זהה: זה היה מקום שתוכנן סביב נוחות הגוף, ולא רק סביב חיצים ושערים.

Photo: TCY · CC BY-SA 3.0

על מנדף הקמין הזה מופיע ציור פרסקו מהמאה השש-עשרה, הנתון במדליון מוקף בעלווה ופירות קשורים בסרטים. לוחם שוכב פרוש על גבו, ודמות הלבושה כרועה צאן עומדת להכותו. ככל הנראה הכוונה היא לדוד וגוליית. למטה מופיע שלט האצולה של משפחת שאמב עם המוטו שלהם, בעדינות או בכוח. משפחת שאמב המאוחרת חיה את המוטו הזה באכזריות. באוגוסט 1572, לאחר תחילת טבח סן ברתולומיאו בפריז, ז'אן הרביעי דה שאמב ארגן את ההריגות בסומור ולאחר מכן באנז'ה. הוא ביצע אותן בלהט למרות שהמלך שארל התשיעי הורה לעצור אותן. התגמול שלו היה העלאה בדרגה מברון לרוזן. אחיו שארל נשא לאישה את פרנסואז דה מרידור, ששמה נותר קשור להריגתו של לואי דה בוסי ד'אמבואז. אלכסנדר דיומא סיפר את הסיפור הזה מחדש ברומן שלו הגברת ממונסורו, שנכתב בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, והספר קיבע את שם הטירה בזיכרון הציבורי.

Photo: Bo35bo35 · CC BY 4.0

מגדל מתומן זה, המשולב בפינה הימנית של חזית החצר, השלים את המהפך של הטירה. ז'אן השלישי דה שאמב החל בו לאחר שירש את אביו בשנת 1473. גופו המצולע מתנשא אל מרפסת, ועליה מעקה משתי שורות של טבעות אבן הסגורות בלוחות צפחה עגולים. בפתח הדלת למטה יש קשת סל, ומעליו ארבעה חלונות מטפסים זה מעל זה, כאשר צידיהם ממוסגרים על ידי פילסטרים מגולפים המושכים את העין כלפי מעלה. העיטורים שואבים השראה מאיטליה. מדליונים מלווים את מהלך המדרגות, וייתכן שהם מציגים את ז'אן השלישי עצמו ואת רעייתו, מארי דה שאטובריאן. גבוה יותר, המדליונים מלווים בדמויות פוטי וקנדלברות הנישאים על כפות אריות. ככל הנראה עמד כאן גרם מדרגות לולייני לפני שהמגדל הזה הוקם. שני דברים בפנים ראויים לסיפור משלהם: הקמרון בראש המגדל, וגילוף של קוף קטן בדרך למעלה.

Photo: Staab.a · CC BY-SA 4.0

המדרגות עצמן חצובות מאותה אבן טופו חיוורת כמו הקירות, ומתפתלות כלפי מעלה סביב ליבה מוצקה. חבל פשוט משמש כמעקה, ומושחל דרך טבעות לאורך הקיר. טיפוס במדרגות כאלה היה העיסוק היומיומי של הבית, המסע האנכי היומיומי בין הקומות. לגרם המפואר הזה כנראה קדם גרם אחר. ההנחה היא שגרם מדרגות לולייני צר יותר התקיים כאן לפני שמגדל גרם המדרגות מתקופת הרנסאנס החליף אותו. הטירה שומרת גם על צריח שני בצד המערבי, הידוע כגרם המדרגות הימי-ביניימי. שיקומו הושלם בשנת 1937, במהלך הצלת הטירה במאה העשרים. אבן שנשחקה והוחלקה על ידי רגליים במשך מאות שנים קשה לזייף.

Photo: Suavemarimagno · CC BY-SA 4.0

בראש המדרגות, התקרה נפתחת לאחד מפרטי האבן המפורסמים ביותר בטירה. שמונה צלעות נפרשות מעמוד מרכזי ומתפשטות על פני התקרה כמו עלי דקל. משם בדיוק מגיע השם: קמרון עץ התמר. העמוד ממשיך את הליבה של גרם המדרגות, כך שכל המהלך נראה כצומח לתוך האבן שמעליו. הצורה הזו נדירה. מקבילים קרובים קיימים בלוז' בארו באנז'ה, בבית העירייה של סומור, ובטירה של המלך רנה בבוז'ה. מה שזה סימל היה אמביציה. מדרגות הן דבר פונקציונלי גרידא, אך כאן התקרה המעטרת אותן טופלה כפיסול, בטעם החדש ביותר של הרנסאנס. המשפחה הניחה את הגילוף המובחר ביותר שלה במקום שבו כל אורח יעבור, ויביט למעלה.

Photo: Staab.a · CC BY-SA 4.0