בזיליקת סנטי ג'ובאני אי פאולו מדריך קולי בעברית

1458

ברוכים הבאים לסן זניפולו, כנסיית הדומיניקנים הגדולה של ונציה. שמה המלא הוא בזיליקת סנטי ג'ובאני אי פאולו, אך איש בעיר אינו אומר זאת כך. ההקדשה היא חידה שכדאי להכיר לפני הכול: אין מדובר בשליחים יוחנן ופאולוס, אלא בשני קדושים מעונים רומיים מוקדמים ואלמוניים למדי, הזכורים בשל שמותיהם ולא בשל מעשיהם. הדומיניקנים בנו את המקום ככנסייתם המרכזית, שנועדה להכיל המונים עצומים עבור דרשות. החזית מספרת כיצד המקום צמח. מרחבים עצומים של לבנים גולמיות מעולם לא חופו בשיש, וכנגד אותו קיר פשוט הפתח זוהר. זוהי עבודתו של ברתולומאו בון, שנוצרה באמצע המאה החמש-עשרה, בעוד שמעל הפתח, בצריחונים המעטרים את החזית, ניצבות דמויות של קדושים דומיניקנים. כנסייה זו החלה את דרכה כאולם דרשות והפכה למקום קבורתם של דוכסי ונציה. הסיור עוקב אחר כל הסיפור הזה, החל מאגדת היסוד ועד לקברי השליטים עצמם. לצד הפורטל, בצמוד ללבנים, תלוי סרקופג שיש פשוט. קבר שני הדוכסים הללו הוא המקום שבו הסיפור מתחיל.

No machine-readable author provided. G.dallorto assumed (based on copyright claims). · Attribution

שני דוכסים טמונים בסרקופג הגותי הפשוט הזה בחזית: יאקופו טייפולו, שמת בשנת 1249, ובנו לורנצו, שמת בשנת 1275. יאקופו הוא הסיבה לכך שהדומיניקנים נמצאים כאן כלל. הסיפור שהנזירים אהבו לספר גורס שהוא חלם על להקת יונים לבנות העפות מעל אדמה ביצתית זו, וראה בכך סימן. בשנת 1246 הוא תרם את הקרקע למסדר. מאוחר יותר צייר העלה את החלום על בד, כשהדוכס ישן ויונים חגות מעליו. כנסייה ראשונה הוקמה כאן במאה השלוש-עשרה, והוקדשה לשני הקדושים המעונים הרומיים. היא שימשה את הנזירים במשך עשורים, עד שהעיר המתפתחת צמחה מעבר למידותיה. בשנת 1333 אותה כנסייה נהרסה כדי לפנות מקום לכנסייה הנוכחית. שימו לב כמה צנוע הקבר הזה, חשוף באוויר הפתוח, והכתובת המגולפת שבו נתונה לחסדי מזג האוויר. בפנים ממתינות אנדרטאות השיש של הדוכסים המאוחרים יותר, והניגודיות מול תיבת האבן הפשוטה הזו היא המדד לשינוי העצום שהתרחש.

No machine-readable author provided. G.dallorto assumed (based on copyright claims). · Attribution

Pietro Lombardo · 1477 · marble

הדוכס פייטרו מוצ'ניגו עומד זקוף על קיר זה, ועובדה זו לבדה הייתה מדהימה דור קודם לכן. האנדרטה הושלמה בשנת 1481 על ידי פייטרו לומבארדו ובנו טוליו, והיא מציינת ניתוק מכל מה שהיה גותי. קברים מוקדמים יותר הציגו את המתים שוכבים שטוח על גבי סרקופג, ממתינים ליום הדין. כאן הדוכס מגולף כשהוא עומד, גאה וחי, ממוקם בקו ישר מתחת לפסל ישו הקם לתחייה שמעליו. המסר מכוון: הוא מתואר כמי שכבר קם לתחייה ומשתתף בתחייה. המבנה כולו בנוי כקשת ניצחון רומית, המחולקת לשלושה חלקים עם עמודים ופתח מרכזי. מרגע זה ואילך, קשת הניצחון הפכה למודל עבור קברי הדוכסים הגדולים של העיר. ככל שהסיור נמשך, הדים של מבנה זה צצים שוב ושוב, בבית המקהלה ולאורך האגפים. זהו המקום שבו הסיור פוגש לראשונה את אוצר המילים האמנותי הזה.

Didier Descouens · CC BY-SA 4.0

הבניין עצמו נמשך כמעט מאה שנים. העבודות החלו בשנת 1333, לאחר שהכנסייה הישנה התבררה כקטנה מדי עבור הקהל שהדומיניקנים משכו, והכנסייה נחנכה בטקס חגיגי בארבעה עשר בנובמבר 1430. מה שניתן לראות הוא הגותיקה האיטלקית במלוא פיכחונה: לבנים בכל מקום, פשוטות וחזקות, ללא ציפוי שיש מבפנים. הספינה משתרעת על פני אורך של מגרש כדורגל ויותר, למעלה ממאה מטרים מקצה לקצה. הקמרונות מתנשאים גבוה מעל הראש, ועליהם עוברות קורות הקשירה הכבדות מעץ שמעניקות למראה הזה את ייחודו. ונציה שוכנת על קרקע לגונה רכה, וקמרונות הלבנים הגבוהים דוחפים כלפי חוץ כשהם מתרוממים. הקורות קושרות את הקירות יחד ומחזיקות את המבנה כולו באיזון. זו הייתה בחירה מעשית, והיא עיצבה את אופיו של המקום. הלבנים הפשוטות לא היו מקריות. העיצוב הושאר לציורים ולקברים שהעיר תביא לכאן במהלך המאות.

José Luiz · CC BY-SA 4.0

Giovanni Bellini · 1500 · panel, tempera

ג'ובאני בליני צייר יצירת מזבח זו עבור מזבח זה בין השנים 1464 ו-1470, והוא הפך לאחת היצירות המשפיעות ביותר בראשית הקריירה שלו. זהו פוליפטיכון, מסגרת גדולה המורכבת מתשעה לוחות נפרדים, שהוכנה עבור הקדוש הדומיניקני וינצ'נצו פרר, מטיף ספרדי מפורסם מהמאה הקודמת. וינצ'נצו עומד במרכז כשהוא לבוש בגלימת נזיר, ואוחז בספר פתוח. הקדוש כריסטופר עומד משמאלו, והקדוש סבסטיאן מימינו. מעליהם, מלאכים נושאים את ישו המת, ובראש המבנה המלאך גבריאל והבתולה מסצנת הבשורה מביטים כלפי מעלה, לעבר לוח שבעבר הכתיר את היצירה כולה. שורת הלוחות הקטנים שמתחת מספרת את נסיו של וינצ'נצו. בלוח המרכזי, דרשת טולדו, הקדוש מקים לתחייה שני מתים כדי שיוכלו לאשר את דרשתו. בצד אחד הוא מוציא אישה מנהר ומגן על אם וילד מפני בניין מתמוטט; בצד השני הוא מחזיר לחיים ילד וומשחרר אסירים. הדומיניקנים בנו את האולם הגדול עבור דרשות. כאן, במזבח הפרטי שלהם, הם שילמו לצייר הגדול ביותר בוונציה כדי לצייר את הקדוש המטיף שלהם.

Didier Descouens · CC BY-SA 4.0

קבר זה טומן בחובו את אחד הסיפורים הקשים ביותר בהיסטוריה של ונציה. מרקאנטוניו בראגאדין פיקד על הגנת פמגוסטה בקפריסין כנגד הצבא העות'מאני בשנת 1571. כאשר חיל המצב הנצור נכנע לבסוף, הוסכמו תנאי מעבר בטוח. העות'מאנים הפרו אותם. בראגאדין עונה, ולאחר מכן הופשט עורו בעודו בחיים. מה שנותר מעורו הוברח בחזרה לוונציה, ובשנת 1596 הוא הובא לכנסייה הזו ונקבר כאן. הקבר מכיל רק את עורו. האנדרטה סביבו עוצבה על ידי האדריכל וינצ'נצו סקאמוצי, והפרוטומה המזוקנת פוסלה על ידי תלמידו של אלסנדרו ויטוריה. מעליה, סצנת קיארוסקורו מציגה את מות הקדושים שלו, אם כי זהות הצייר אינה ברורה. באותה השנה שבה מת בראגאדין, צי נוצרי השמיד את הצי העות'מאני בלפנטו. לניצחון הזה יש קפלה משלו כאן, וסיפורו יופיע בהמשך הסיור הזה.

Didier Descouens · CC BY-SA 4.0

הדומיניקנים מעולם לא הפסיקו לעצב כנסייה זו, וקפלה זו מוכיחה זאת. היא נבנתה בשנת 1690 על ידי אנדראה טיראלי, ומוקדשת לסן דומניקו, מייסד המסדר. על תקרתה, ג'ובאני בטיסטה פיאצטה צייר את "תהילת סן דומניקו", שהושלמה בשנת 1727. היא נחשבת לאחת היצירות המשובחות ביותר של הציור מהמאה השמונה-עשרה בוונציה. דומניקו עולה דרך שמים מלאים במלאכים ובנזירים, שצוירו באור הזהוב הרך שאהבה ונציה של המאה השמונה-עשרה. בארבע פינותיה של התמונה המרכזית, פיאצטה הוסיף ארבע מדליות עגולות בקיירוסקורו, אחת עבור כל אחת מן המידות הטובות הקרדינליות. לאורך הקירות רצים שישה תבליטים של אירועים מחייו של דומניקו. חמישה מהם עשויים ברונזה, על ידי הפסל ג'וזפה מריה מאצה; השישי עשוי עץ. מאות שנים לאחר שהמסדר השתלט על האדמה הביצתית הזו, למייסד שלו עדיין הייתה התקרה היפה ביותר בכנסייה.

Giovanni Battista Piazzetta · Public domain

בכנסייה הבנויה לבנים פשוטות, חלון זה הוא המקום שבו הצבע חי. זכוכית צבעונית ממלאת מסגרת גותית גבוהה, לוח אחר לוח של קדושים וסצנות קדושות הזוהרים אל מול החושך. העבודה על הזכוכית הושלמה על ידי ג'ובאני אנטוניו דה לודי, אמן מלומברדיה. העיצובים של הדמויות מיוחסים לשלושה ציירים וונציאנים מובילים באותה תקופה: ברתולומאו ויוואריני, צ'ימה דה קונליאנו וג'ירולמו מוצ'טו. ציירים ציירו את הסקיצות, ואמן הזכוכית תרגם אותן לאור. עבור קהילה שלא יכלה לקרוא, חלונות כמו זה היו ספר התמונות של האמונה. כאן הבתולה והילד זוהרים במרכז, קדושים ובישופים עומדים בגומחות הצבע שלהם, ואבירים וקדושים מעונים ממלאים את הלוחות התחתונים. אור היום עושה את השאר, ומשנה את החלון שעה אחר שעה. זהו המקום היחיד באולם הלבנים המפוכח הזה שבו ימי הביניים מדברים בגוונים של אבני חן.

Photo: Zairon · CC BY-SA 4.0

Tullio Lombardo · 1493 · marble

קברו של הדוכס אנדראה ונדראמין נחשב בעיקרו ליצירתו של טוליו לומבארדו, שעבד כאן לבדו, בנפרד מאביו פייטרו. בהשוואה לאנדרטת מוצ'ניגו שנשמעה קודם לכן, הכל רגוע יותר. המשטחים חלקים יותר, הקישוט מאופק, והפרופורציות מדודות. המדליות שמעל הקשת מחקות את קשת אוגוסטוס העתיקה ברימיני, והמבנה כולו נראה כמבנה קלאסי. בלבו נמצא פסל הדמות של הדוכס השוכב בארון קבורה ממלכתי, מוקף במלווים עומדים בדומה לדמויות מתבליט רומי. האנדרטה הזו עברה מסע. היא נבנתה לראשונה עבור כנסיית סרבי, שנהרסה בתקופת נפולאון, ובשנת 1817 היא הובאה לכאן והורכבה מחדש, לא בדיוק בצורתה המקורית. פסלי אדם וחוה מתוך הגומחות שלה הושארו בחוץ; אדם הגיע בסופו של דבר למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, ורק העתק מאוחר יותר של חוה שורד בוונציה. במקומם הגיעו דמויותיהן של סנט מרגרט ומרים המגדלית פרי יצירתו של לורנצו ברניו, שהובאו מכנסייה אחרת שנסגרה. יצירת מופת של עידן אחד, מולחמת יחד מן האבדות של עידן אחר.

Didier Descouens · CC BY-SA 4.0

Giovanni Girolamo Grapiglia · 1572

הנה הנושא שמעניק לכנסייה זו את חשיבותה הממלכתית. מהמאה החמש-עשרה ואילך, טקסי הלוויה של כל דוכס של ונציה נערכו בבניין הזה. עשרים וחמישה דוכסים קבורים כאן. זו הסיבה שהוונציאנים מכנים זאת הפנתאון שלהם. האנדרטה ללאונרדו לורדאן, המתוארכת לשנת 1572, מתנשאת בין הגבוהות ביותר בבית המקהלה. האדריכלות שלה היא פרי עטו של ג'ירולמו גראפיליה, והדוכס עצמו עוצב על ידי ג'ירולמו קמפניה, כשהוא עומד בגלימות הטקסיות שלו תחת גמלון. סביבו, דמויות אלגוריות מאת דאנסה קטנאו נושאות את המשמעות: ונציה בצד אחד, ליגת קמברה שנלחמה נגדה בצד השני, כאשר השפע והשלום ממלאים את המרווחים שביניהם. לורדאן הוביל את הרפובליקה דרך המלחמה הארוכה ההיא. האדריכלות המדורגת והדמויות העומדות בפני עצמן מראות כיצד ונציה של תקופת הרנסאנס המאוחר המשיכה לכבד את שליטיה. חשבו בחזרה על ארון הקבורה הפשוט התלוי על החזית החיצונית, שבו החל הסיפור. מאותה תיבת אבן חשופה ועד לבמת שיש זו, שלוש מאות שנים של עיצוב קברים ונציאני מכונסות בכנסייה אחת.

Didier Descouens · CC BY-SA 4.0