מנזר סנט יובאן ביגורסקי מדריך קולי בעברית

ברוכים הבאים למנזר סנט יובאן ביגורסקי, מנזר אורתודוקסי מקדוני בגיא התלול של נהר ראדיקה, בקרבת הכביש המחבר בין דבאר לגוסטיבאר. שער האבן המעוטר בשינות ופתחו הקשתי מתנשאים כמבצר קטן, ומאחוריהם עומדת קהילה שעקבות ראשיתה חוזרים ליותר מאלף שנים אחורה. המסורת מציינת את המייסד: נזיר בשם יובאן דებראנין, אשר ייסד את המנזר בשנת 1020. מסורת אחרת מזהה אותו כיוחנן מדבאר, אשר הפך לארכיבישוף הראשון של אוכריד. השאלה אם הנזיר והארכיבישוף הם אותו אדם הוגדרה כבלתי מוכחת. מה שברור הוא ההקדשה, שכן הבית כולו שייך ליוחנן המטביל. מעבר לשער זה שוכנים חצר של אבן בהירה, כנסייה וסיפור ארוך מאוד.

Photo: Jovanka.talevska · CC BY-SA 4.0

האבן הבהירה בקירות אלה מעניקה למנזר את שמו, או כך לפחות אומרת המסורת. מדובר באבן גיר רכה ומחוררת הנמצאת בהרים כאן, המוכרת מקומית כביגור, וביגורסקי פשוט משמעותו מקום הביגור. המבנה עצמו הוא שיעור בהסתפקות במדרון תלול. במקום גוש מפואר אחד, המנזר מטפס על צלע ההר במדרגות: מגורים רבי-קומות, גלריות ואגפים מחברים, ערומים ועמוסים יחד כמבצר קטן. מגדל הגנה ובית עצמות עומדים גם הם בין המבנים. חלק ניכר מחזית זו קיבל צורה בין סוף המאה השמונה-עשרה לתחילת המאה התשע-עשרה, כאשר המנזר היה בשיא שגשוגו. כאשר הם נראים יחד, המדרגות נקראות כצורת אבן אחת ענקית, שנבנתה בכוונה להיראות בלתי ניתנת לכיבוש.

Photo: Делфина · CC BY-SA 3.0

שלושה ראשי דרקון מצופים זהב מציצים החוצה מקיר האבן כאן, וכל אחד מהם יוצק סרט דק של מים אל הבריכה שמתחת. מזרקה שלעולם אינה מפסיקה לזרום היא מחווה ישנה של מנזרים אורתודוקסיים, חלק מהקצב היומי של קהילה ואורחיה. זו זכתה גם למקום בספרות. בלאז'ה קונסקי, המשורר המקדוני הדגול, כתב עליה שיר בשנת 1988, שכותרתו 'כתובת על המזרקה'.

Photo: Slavica Panova · CC BY-SA 3.0

פעמון הברונזה הגדול תלוי בקשת אבן לפני הכנסייה, מבנה קומפקטי המעוטר בכיפה יחידה. היא מוקדשת ליוחנן המטביל, והחג הגדול של המנזר הוא עריפת ראשו, המצוין בעשרים ותשעה באוגוסט לפי הלוח הישן, ובאחד עשר בספטמבר לפי החדש. הקהילה כאן נאלצה לבנות מחדש יותר מפעם אחת. במאה השש-עשרה, תחת הסולטאן העות'מאני סלים השני, המנזר כמעט נחרב לחלוטין, ולפי דיווח אחד דבר לא נותר עומד מן המתחם. האגדה מוסיפה פרט מוזר: האיקונה המקודשת של יוחנן במנזר נעלמה לפני הלהבות, וחזרה אחר כך ללא פגע, ואיש אינו יודע כיצד. התחייה הגיעה בשנת 1743, כאשר נזיר-כומר בשם אילאריון שיקם את המנזר וקיבץ אחווה חדשה, והפך לאב המנזר הראשון של הקהילה המחודשת. לאורך כל ההיסטוריה שלה, אנשי אזורי רקה ודבאר הסובבים מופיעים כבונים שלה וכמשקמים שלה.

Photo: Chesta13 · CC BY-SA 4.0

לפני דלת הכנסייה, סטיו פתוח ארוך משמש כאולם מבוא צבוע. לאורך הקיר החיצוני שלו רצות דמויות קדושים באורך מלא, מעוטרות בהילות וגלימות עשירות, חלקן בשריון מעוטר, ולכל אחת כתובת מעל הראש. עד שנת 1871 הכיל הסטיו הזה תהלוכה שלמה: קלמנט מאוכריד ונאום, יוחנן ולדימיר, האחים קירילוס ומתודיוס, והשליטים מימי הביניים בוריס ואיוואן שישמן. כאשר הם מצוירים על החלק החיצוני של כנסייה מעין זו, היכן שמתפללים התאספו לפני הכניסה, פעלו הדמויות כהוראה, כמילה אחרונה של הדרכה לפני הסף. עששיות תלויות לאורך הסטיו כדי להאיר את הדמויות לאחר החשיכה.

Photo: Marijav2013 · CC BY-SA 3.0

שני אחים מוכתרים עומדים זה לצד זה בציור הקיר הזה, ומחזיקים מגילות פתוחות המכוסות באותיות סלאביות קדומות. אלו הם קירילוס ומתודיוס, השליחים מהמאה התשיעית שיצרו את האלף-בית שבו העמים הסלאביים קיבלו לראשונה כתבי קודש וליטורגיה. נוכחותם קושרת את מנזר סנט יובאן ביגורסקי למסורת ארוכת השנים של למידה ומילה כתובה באזור אוחריד. ציור הקיר שייך למתווה הסטיו שהושלם עד 1871. סיבוך אחד ראוי לאזכור כנה. עיתונאי בולגרי, סבטוסלב טרזיב, טען כי דמויות השליטים בוריס ואיוון שישמן על סטיו זה נצבעו מחדש תחת שלטון סרבי, בין 1913 ל-1941, וניתנו להן שמות של קדושים אחרים, סטפן דצ'אנסקי ולזאר חרבליאנוביץ'. זו נותרה טענה שדווחה ולא עובדה מוצקה.

Julian Nyča · CC BY-SA 3.0

בתוך הכנסייה, הקיר שבין קהל המאמינים למזבח אינו קיר כלל, אלא נדבכים של עץ אגוז מגולף. בכנסייה אורתודוקסית האיקונוסטזיס נושא את האיקונות המפרידות בין הספינה למקדש, ורובם שטוחים ומסודרים. זהו תבליט עמוק, נדבך על גבי נדבך, עם לוחות מצוירים המשובצים בתוך מסגרת של צמחייה ודמויות. הוא קיים כי אב מנזר רצה שכך יהיה. תחת ארסניוס, המנזר יצא לבנות את אחד האיקונוסטזיסים היפים ביותר בזמנו, ושכר את מיטב גלפי העץ של אזור המייאק. העבודה הובלה על ידי פטרה פיליפובסקי-גרקאטה מכפר גארי, כשלידו אחיו מרקו ומקארי פרצ'קובסקי מגאליצ'ניק, בעוד אברם דיצ'וב עבד עם בניו ואסיל ופיליפ. הגילוף בוצע בין 1829 או 1830 ל-1835. כך או כך, אנדרטה בסדר גודל כזה הוקמה בכשש שנים, כולה בעבודת יד.

Photo: MacedonianBoy · CC BY-SA 4.0

מקרוב, הגילוף כמעט עוזב את העץ. דמויות בולטות מהרקע בתבליט עמוק, חלקן חתוכות כמעט לחלוטין: בעלי מלאכה רכונים מעל שולחן עבודה, רוכבים, חיות וציפורים, גפנים עמוסות פרי, הכל שזור בתוך עיטור פרחוני צפוף. הלוחות נושאים סצנות מהברית הישנה והחדשה, עם חיות וציפורים השזורות בין הצמחייה; איזו סצנה היא איזו, העץ שומר לעצמו. תהילת היצירה הזו הגיעה רחוק. בשנת 1895, דמיאן ארסוב, תושב דבאר לשעבר שצעד בכל הר אתוס, הצהיר כי אפילו שם, בין המנזרים הגדולים, לא היה דבר שישווה לו. מעל הכל ניצב צלב צליבה מגולף, עם לאמיות, יצורי רוע, למרגלותיו, מובסים תחת הצלב.

Elen Schurova · CC BY-SA 2.0

הפנים באיקונה הזו הם החלק היחיד שהכסף משאיר חשוף. יוחנן המטביל עטוף בכיסוי כסף מעוצב בעושר, מוטבע וחרוט, כשכל השאר מוסתר מלבד הפנים המצוירות. כתבי המנזר מתעדים כי האיקונה עמדה ללא הגנה במשך שלושים וחמש שנים. רק בשנת 1885 היא צופתה בכסף, תחת אבות המנזר מיכאל וחריטון. הכתובת על הכיסוי עצמו נושאת טענה נועזת, שהאיקונה מתוארכת לשנת 1020, שנת הקמת המנזר. הלוח המצויר עצמו נחשב למאוחר יותר, מסוף המאה השש-עשרה או תחילת המאה השבע-עשרה, כך שאגדה ועץ מספרים גילים שונים. המסורת מעניקה לאיקונה את המאפיין המוזר ביותר שלה: יוחנן מופיע כקדוש בעל שלוש ידיים, והיד השלישית היא יד מברכת, שמאמינים כי עוזרת להורים שאינם יכולים להביא ילדים לעולם. הסיפור הקלאסי על אמונה זו נוגע לביי אלבני שהגיע לעלייה לרגל במאה השש-עשרה. בן נולד לו בשנה שלאחר מכן, והוא העניק את כל רכושו ליוחנן הקדוש, כשהוא מבטיח אספקה קבועה של שמן זית מאדמותיו.

Unknown author · Public domain

הלוח המצויר הזה שייך לתיבת השרידים הגדולה, הקיבוט, הניצבת בספינת הכנסייה. על פני השטח שלה, שורה של קדושים עומדים בבגדי כמורה מצוירים ניצבת לצד אם האלוהים היושבת על כס המלוכה עם ישו, כשכל דמות נקראת בשמה באמצעות כתובת. התיבה עצמה יוצרה בשנת 1834, בהוראת אב המנזר ארסניוס, אותו אב מנזר שהזמין את האיקונוסטזיס מאגוז. מה שהיא מכילה דרש מסע כדי לאסוף. השרידים הובאו מקונסטנטינופול בשנת 1820 על ידי חאג'י נאקה מבלצ'יצה, שנשא אותם לביתו בעמק ראדיקה. בשנת 2000, פיסת הצלב האמיתי הונחה גם היא בקיבוט, מצטרפת לקדושים שאותם היא שומרת.

Michael and Daniel painters · Public domain