הרהיון בסאמוס מדריך קולי בעברית

הרהיון בסאמוס היה אתר מקודש גדול של האלה הרה, באי היווני סאמוס. הוא שוכן באגן נמוך וביצתי שבו נהר אימברסוס פוגש את הים. האתר נמצא כשישה קילומטרים מדרום-מערב לעיר העתיקה סאמוס, הנקראת כיום פיתגוריון. אונסק״ו הכריזה על הרהיון ועל פיתגוריון אתרי מורשת עולמית בשנת 1992. הפרס הוקיר את האדריכלות יוצאת הדופן שלהם ואת עוצמתה הימית והמסחרית של סאמוס בתקופה הארכאיית. הדרך המקודשת הייתה הדרך שהובילה תהלוכות מהעיר סאמוס אל האתר המקודש. בונים סללו אותה לראשונה בסביבות שנת 600 לפני הספירה. במקום שבו חצתה את נהר אימברסוס, הם הקימו סוללת עפר גדולה כדי לשאת את הדרך ולהטות את הנהר הצידה. לפני שהדרך נבנתה, אנשים הגיעו אל האתר המקודש דרך הים, דרך כניסה בצד הדרום-מזרחי. הדרך שינתה זאת. היא העבירה את הכניסה הראשית צפונה, ורבים ממבני האתר המקודש חולקים את תוואיה. חשיבותה ניכרת במנחות ההקדשה הרבות שפעם עיטרו את צדיה. חומות אבן נמוכות עדיין תוחמות את הדרך משני צדיה. במאה השלישית לספירה היא רוצפה מחדש בלוחות אבן יקרים, ולוחות אלה גלויים לעין עד היום.

Photo: Tomisti · CC BY-SA 4.0

שש דמויות חקוקות על בסיס אבן אחד לצד הדרך המקודשת, וכולן יחד מציגות משפחה אחת מסאמוס. הפסל היה גנלאוס, והקבוצה כולה נושאת את שמו. בקצה השמאלי יושבת אם, וכתובת מציינת את שמה, פיליה, לצד שמו של הפסל. בקצה הימני מסב האב כאילו לסעודה, מסיבת שתייה בקרב גברים עשירים. ביניהם ניצבים בן ושלוש בנות. ראשה של האם אבד, וכך גם ראשו וכפות רגליו של האב. איידין קארטי מפרשת את מנחות הנדר הרבות במתחם המקודש כעדות לכך שאריסטוקרטים הגיעו לכאן כדי להפגין את עושרם ומעמדם זה בפני זה. כל מי שצעד בדרך בתהלוכה היה חולף על פני התצוגה של משפחה זו. שתיים מן הבנות שרדו, אם כי ראשיהן אבדו, וכתובות עדיין מזהות אותן. הדמויות לצד הדרך כיום הן העתקים; המקוריים ששרדו נמצאים במוזיאון הארכיאולוגי של סאמוס.

Photo: Tomisti · CC BY-SA 4.0

קורוס הוא פסל של צעיר עירום, שגודלו עולה על הממדים הטבעיים. קורוס מסאמוס גדול פי שלושה בערך מממדי גוף טבעיים, והוא מוצג כעת במוזיאון הארכאולוגי של סאמוס. הוא התגלה מתחת לריצוף מתקופת רומא של הדרך המקודשת, בסמוך למקום שבו עמד לראשונה, ליד כניסת המקדש. כאשר הוא הוצב, בסביבות שנת 580 לפני הספירה, הוא ככל הנראה שלט על האתר המקודש כולו. כתובת חקוקה בירכו מציינת את שם המקדיש כאישס, בנו של רסוס, כנראה אריסטוקרט חשוב. זו הדוגמה המוקדמת ביותר הידועה של פיסול מנומנטלי מיוניה המזרחית. ממצאים שכאלה מראים עד כמה חשובים היו בתי המלאכה בסאמוס בהתפתחות הפיסול היווני. אריסטוקרט אחר, חראמיס, הקדיש קבוצת פסלים בסביבות שנת 560 לפני הספירה. בקבוצה היו קורוס ושלוש קוראי. קוראי הן פסלים של צעירות, לבושות ועוטות רעלה, בגודל דומה לקורוי. אחת מן הקוראי של חראמיס נמצאת כעת במוזיאון הלובר, שבו היא ידועה בשם הרה של סאמוס. כיום כבר לא סבורים שהיא מציגה את הרה. הדמות עשויה להיות כהנת, ואולי אף קרובת משפחה של חראמיס עצמו.

Photo: Tomisti · CC BY-SA 4.0

המקדש הגדול של המתחם לא שרד בשלמותו. לאורך התקופה הביזנטית שימש האתר כמחצבה. אבניו נלקחו עד שהמקדש פורק עד ליסודותיו. רק פיר עמוד אחד נותר עומד. נראה שהוא נשמר כנקודת ניווט לספינות, ציון דרך למלחים. התופים המוערמים שלו עדיין מראים את החיבורים ביניהם. הוא מתנשא מעל יסודות בלוקים נמוכים, אלו הם בסיסי המבנה שהקיף אותו בעבר.

Photo: FocalPoint · CC BY 2.5

הסגנון האיוני הוא אחד מסגנונות הבנייה היווניים, והעיטורים הספירליים שלו מסגירים אותו. כותרות איוניות, הבלוקים שמעטרים את ראשי העמודים, נושאות זוג עיטורים ספירליים הנקראים וולוטות. רצועות חקוקות ופרופילי עיטור מעוגלים התלוו אליהן לעיתים קרובות. ערמת אבנים זו מציגה עבודה מסוג זה, עם צורות מגולגלות בקרבת החלק העליון ורצועות חקוקות למטה. איננו יכולים לומר מאיזה מבנה הגיעו חתיכות אלו, או מתי הן נחקקו.

No machine-readable author provided. Ori~ assumed (based on copyright claims). · CC BY-SA 3.0

ההיסטוריון הרודוטוס כינה את מקדש האתר המקודש "הגדול מכל המקדשים שאנו מכירים". הוא מיקם אותו בין שלושת הישגי ההנדסה הגדולים של סאמוס, לצד מנהרת אופלינוס ומזח הנמל בפיתגוריון. אורכו של המקדש הגדול היה כמאה ותשעה מטרים. רוחבו היה כחמישים וחמישה מטרים, והוא בעל אחת מתוכניות הרצפה הגדולות ביותר של כל מקדש יווני. הוא עמד ממערב למזבח הגדול, מעט ממערב למקדשים המוקדמים יותר. היסודות הראשונים של חדרו הפנימי, הנאווס, הונחו במחצית השנייה של המאה השישית לפני הספירה. עבודה זו נקשרת בדרך כלל לפוליקרטס, הטיראן ששלט בסאמוס באותה תקופה. יסודות טבעת העמודים החיצונית ואכסדרת הכניסה לא הונחו עד סביבות שנת 500 לפני הספירה. תופי עמודים מונחים מפוזרים לצד היסודות כיום. הבנייה נמשכה אל התקופה הרומית, אך המקדש מעולם לא הושלם במלואו.

Photo: Tomisti · CC BY-SA 4.0

רויקוס ותאודורוס היו האדריכלים של מקדש שהיה הראשון מבין המקדשים האיוניים האדירים. אורכו היה כמאה מטרים. רוחבו היה כחמישים מטרים. טבעת כפולה של עמודים הקיפה אותו מכל עבריו, תוכנית שאדריכלים מכנים דיפטרלית. מקדשים ענקיים מאוחרים יותר מסוג זה, כמו המקדש של ארטמיס באפסוס, הוקמו במערב אסיה הקטנה ובאזור הים האגאי. העבודה החלה בעשורים הראשונים של המאה השישית לפני הספירה, והיא הסתיימה בסביבות שנת 560 לפני הספירה. המקדש של רויקוס עמד כעשור בלבד. בסביבות שנת 550 לפני הספירה הוא נהרס. ייתכן שרעידת אדמה הפילה אותו. או שאולי הוא פורק, כיוון שהקרקע הביצתית והיסודות הרעועים הפכו אותו לבלתי יציב באופן מסוכן. במשך זמן רב התאריך שלו היה שנוי במחלוקת, עד שחפירות בשנת 1989 הכריעו בעניין. בסיס אבן זה עשוי להגיע מן היסודות המוקדמים, אך לא ניתן לקשר אותו לעמודים של רויקוס. חלק ניכר מאבניו הושקע בבניית המקדש הגדול שהחליף אותו.

Photo: Bukvoed · CC BY 4.0

הפעילות הדתית כאן חוזרת אחורה עד לסביבות שנת 1700 לפני הספירה. המבנה המונומנטלי הראשון באתר היה ההקאטומפדון, שהוקם במאה השמינית לפני הספירה. זה היה מבנה ארוך וצר עשוי לבני בוץ, ששורת עמודים עברה במרכזו כדי לתמוך בגג. הבמה המדורגת והחומה הארוכה עשויים להיות יסודות מוקדמים, אך אין אנו יכולים להיות בטוחים שהם שייכים לאותו מקדש ראשון. מאז העת העתיקה מפלס מי התהום עלה, והאדמה הרטובה ונטולת האוויר מנעה מן העץ להירקב. כתוצאה מכך הניב האתר המקודש מנחות עץ מן התקופה הארכאית, וזו תופעה נדירה. כמעט שום חפצי עץ אחרים מאותה תקופה לא נמצאו ביוון. הם נעים החל מפסלי עץ וריהוט מעודנים ועד לכפות מגולפות גסות, והם מציגים את מה שמבקרים אמידים פחות הקדישו. כארבעים חפצי עץ מעוקלים צצו ועלו. הם דגמים מופשטים של סירות, שאולי הוקדשו בידי בעלי אוניות, או שימשו בטקס מיוחד. גוף אונייה בגודל מלא מסוף המאה השביעית לפני הספירה, שאורכו כעשרים מטרים, נמצא אף הוא. כמה שרפרפים מיניאטוריים, המפוסלים בדייקנות עם סוסים, נמצאו גם הם.

Photo: Bukvoed · CC BY 4.0

בין תופי עמודים וגושי אבן אלו, הסיפור הוא על המזבח, לב ליבו של הטקס במתחם המקודש. הגרסה הראשונה שלו הייתה מבנה אבן גס ונטול עיטורים, באורך של כשני מטרים וחצי, שנבנה במאה התשיעית לפני הספירה. מאות שנים מאוחר יותר, ברבע השני של המאה השישית לפני הספירה, נבנה מזבח מונומנטלי גדול בהרבה. אורכו היה כשלושים וחמישה מטרים. גרם מדרגות כיסה את צדו המערבי והוביל אל משטח ישר, שבו בוצעו הקרבנות. קירות נמוכים עברו לאורך הצדדים הצפוני, המזרחי והדרומי. תבליטים חקוקים של פרחים ובעלי חיים עטרו את קיר המזבח. המזבח והמקדש של רויקוס חלקו כיוון אחד וציר אחד. גביעים וכלים ששימשו בסעודות הקרבן נמצאים בכל רחבי המתחם המקודש, וחלקם מסומנים במה שנראה כשמה של הרה. המזבח נבנה מחדש פעם אחר פעם. הוא נותר בשימוש גם לאחר שהמקדש של רויקוס נהרס, והוא שופץ בתקופה הרומית.

Photo: Bukvoed · CC BY 4.0

בלוק אבן מגולף זה הוא חלק קטן ממתחם מקודש שהיה מלא פעם בפסלים. בכתביו בראשית המאה הראשונה לספירה, תיאר גאוגרף את המקום כ"פתוח לאוויר ומלא בפסלים הטובים ביותר". ביניהם היו שלוש יצירות ענק של הפסל מירון, שהוצבו יחד על בסיס אחד. אנטוניוס לקח את השלושה. אוגוסטוס, שהגאוגרף מכנה סבסטוס קיסר, החזיר מאוחר יותר שניים מהם לאותו הבסיס. השניים הללו היו אתנה והרקלס. הוא העביר את זאוס לקפיטולין במקום זאת, ובנה שם מקדש קטן עבורו. מאוחר יותר, בתקופה הרומית, נבנה מקדש קטן ממזרח למקדש הגדול כדי לשכן את דמות הפולחן.

Photo: Bukvoed · CC BY 4.0